דיספוריה אהובתי

 

1

בכל יום שאני מתעוררת, אני מלטפת מול המראה את הזיפים שגדלים לי על הלחיים. הם נעימים על היד שלי, דוקרים קצת, נעלמים בתהליך איטי להחריד עם כל יום שאני מזרימה לגוף שלי יותר אסטרוגן. אישה מתגלחת. הקונספט הזה כל כך מוכר, לי ולסביבה שלי, שהוא כבר לא נראה מוזר. אני תוהה מתי יהיה לי את האומץ, הנחישות, ואוכל להילחם בפחד ובעצלנות כדי להתחיל בטיפולי לייזר, ולהפסיק לראות את סכין הגילוח בין מברשות השיניים ליד הכיור.

 

2

אני עולה לאוטובוס ומשלמת לנהג, ובתמורה הוא נותן לי את הכרטיס ומפטיר "בבקשה חמוד". הוא מחייך חיוך ממזרי, כזה שאני לא מבינה אם הוא צוחק עליי, או מנסה להתחיל איתי. אולי שניהם בו זמנית.

כשאני מגיעה למושב, אני משפילה מבט למחשוף הענק שלי, ממנו בולטים שני שדיים גדולים שנראים מנותחים, בזכות הגרביים שדחפתי במומחיות חובבנית לחזייה שלי. אני תוהה איך מישהו יכול לחשוב שאני רוצה להיות בן, או שידברו אליי בזכר, עם כזו השקעה במחשוף שלי. שנייה אחרי זה אני מבטלת את המחשבה בטענה שאני קווירפובית. או פשוט בטענה שאנשים לא באמת חושבים כל כך הרבה לפני שהם מדברים. היי, אולי הוא אפילו אמר בטעות. יכול להיות שפשוט נפלה לו ה-ה'.

 

3

אני מתחילה לראות פוסטים בפייסבוק על לילה אלקורן, טרנסית אמריקאית צעירה שהתאבדה אחרי התעללות טרנספובית מצד ההורים שלה, שבין השאר כפו עליה טיפולי המרה. במשך שבוע הפייסבוק שלי מתמלא בתמונות שלה ובכתבות עליה, ואני לא לוחצת על אף אחת מהן. אני מרגישה קהה. אני שמה הכל בצד. למה לי להתמודד עם זה?

כמה ימים אחר כך אני נתקלת בסרטון של טרנסית מתורכיה, מונולוג בו היא מדברת למצלמה כמה דקות, בוכה, שנייה לפני שהיא קופצת אל מותה מגשר. אני לא מבינה מילה, אבל עדיין בא לי להקיא. היא כל כך יפה. זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו.

 

4

בדרך לאוניברסיטה ג'יפ שחור עוקב אחריי. הוא עוקב אחרי לכל אורך בן גוריון, הנהג שורק לי ואומר דברים שאני לא שומעת, וכשאני עוברת את הכביש הוא טורח לעשות פרסה כדי להמשיך לעקוב. אפילו כשאני מתרחקת מהכביש ופוסעת לכיוון השער הוא עומד שם, כאילו מחכה שאתחרט ואבוא. אני קצת מקווה שהוא ייצא מהאוטו ויבוא אליי, לא ברור לי אם כדי שישכנע או יכריח אותי לבוא אחריו, או כדי שאוכל לצעוק עליו, או להרביץ לו.

 

5

אני מצלמת את עצמי. בדרך כלל אני ממש אוהבת לצלם את עצמי. יש ימים שאני מרגישה אולי פחות יפה, מכוערת אפילו. או סתם לא מספיק אישה. אבל אני אוהבת את מאות התמונות שמצטברות לי במחשב, בהן אני מצלמת לעצמי את הפנים.

אבל היום אני מצלמת ומשהו לא בסדר. אני מסתכלת ולא יכולה שלא לראות את הזיפים. אני נראית כמו פאקינג פרד פלינסטון. איפה האישה שם? ישר הפוסט-מודרניות שלי עולה, ומה זה אישה בכלל, וכל ההתלבטויות והחיכוכים והדיונים שהיו לי ביני לבין עצמי כשהחלטתי שאני אישה טרנסית. מה זה אני לא רואה אישה? מה זה החרא הזה? זה בסך הכל דיון מהותני, טיפשי ולא רלוונטי.

אבל פתאום אני לא רואה שם אישה, וזה פשוט חרא. אני מצלמת את עצמי שוב ושוב ושוב, וזה לא עוזר. כאילו משהו שם נעלם. אולי אני בעצם בן? אני צוחקת על עצמי על הקלישאה כשעולה השאלה בראש.

זו לא שאלה רצינית. פאק, אם אני אחליט להיות בן אז אני אהיה בן. אבל עכשיו זה לא מה שאני רוצה, אני בסך הכל רוצה לראות שם שוב את האישה. רגשות יכולים להיות משהו ממש מטומטם לפעמים.

 

6

אם אני אהיה בובת סיליקון, עדיין תאהבי אותי?

 

7

פיתחתי תרגיל. כשאני עולה במעלית, אני מתקרבת כל כך קרוב למראה שאני כמעט נוגעת בה עם האף, ונושמת נשימות עמוקות. אחרי חמש או שש נשימות הפנים נהיות זרות לי. הגוף שלי נהיה זר, כאילו הוא לא שייך לי. בכמה שניות שבמעלית, עולות בי כל השאלות שבעולם: אז אני בעצם בן? אני מתגעגעת לגוף שלי מלפני ההורמונים?

אבל זה לא העניין. פתאום הגוף שלי הוא לא אני. אני מרגישה הכי מוזר בעולם, זה מתנגש עם כל מה שאני חושבת לגבי גוף ונפש. הוא נהיה כלי ריק, ואני לא רואה את עצמי בתוכו. לא ראיתי את עצמי גם בגוף שלי בלי האסטרוגן. לא יודעת איך ולמה זה עוזר, אבל כשהמעלית מגיעה לקומה של הדירה שלי, אני נרגעת. אולי פשוט כי סוף סוף אני מקדישה זמן ביום לנשום נשימות עמוקות.

 

8

מישהי ניגשת אליי, סיסג'נדרית, ואומרת לי כמה הדברים שאמרתי נגעו לה. היא אומרת שהיא מקנאה בי, על היכולת שלי להשתנות, על היכולת שלי לאהוב ולשנות את הגוף שלי. על הנזילות שאני מרשה לעצמי, שהיא לא מצליחה להרשות לעצמה.

אני רוצה להגיד לה שזה לא כל כך פשוט, רוצה להגן פתאום על הקשיים שהיא כאילו לקחה ממני והפכה ליתרון. אני מוצאת את עצמי מחייכת. בא לי לחבק אותה, להגיד לה שגם היא יכולה להיות ככה. אין בי שום דבר מיוחד. אבל אני מודה על זה שהתאפשר לי, ואני מאפשרת לעצמי, לעשות את כל הדברים האלה.

אני מודה לאלוהים וליו הפנר / נינה ארסינו

את הטקסט שתרגמתי כאן כתבה נינה ארסינו. נינה היא אמנית טרנסית קנדית, זמרת, עובדת מין ופובליציסטית. הטקסט היה הטור הראשון שלה במגזין הלהט"בי הקנדי "פאב מגזין", שם היא כתבה באופן קבוע טור שנקרא t-girl, והתפרסם בגיליון 276 שלו. אפשר לקרוא כאן את הטקסט המקורי, ולראות אותה מקריאה אותו בריאיון כאן.

קצת על הרקע של התרגום הזה דווקא עכשיו: נתקלתי בטקסט הזה ממש לאחרונה, בזמן כל הבלגן שקורה בשבועות האחרונים בין שינייד או'קונור ומיילי סיירוס, והדיון הפמיניסטי החשוב על הדרכים בהן אפשר וצריך לבקר את תעשיית המוזיקה הסקסיסטית והמחפצנת מבלי להיות שרמוטופוביות כלפי מי שלוקחות חלק בתעשייה הזאת. הדיונים (שאני מודה שלא באמת יצא לי להשתתף בהם) גרמו לי לחשוב על המקום שלי כאישה טרנסית ואיפה אני מאמצת על עצמי והגוף שלי תכתיבים של החברה הסקסיסטית (האשמות שלא פעם שמעתי מנשים סיסג'נדריות כלפיי), ומה זה אומר בשבילי ובשביל אחרות.

אני רוצה להבהיר שברור שיש כאן כמה הבדלים משמעותיים: דיבור על תעשיית המוזיקה לעומת חיי היומיום, על המעמד של נשים מסויימות שנמצאות במעגלים מיינסטרימיים לעומת כאלו שלא, הבדלים בין המצב החברתי של נשים סיסג'נדריות ונשים טרנסיות וכו' וכו' (רוצה לומר, המעמד של נינה ארסינו רחוק מלהיות קרוב למעמד של מיילי סיירוס, ואני לא מנסה להשוות). הטקסט הזה לא אמור להיות קשור באופן ישיר לדיון הפמיניסטי שקורה עכשיו, התרגום שלו הוא יותר תוצר של הגלגלים שהוא הפעיל לי בראש. אבל אני חושבת שיש כאן נקודת התחלה טובה לגבי הדרך שבה הדיכוי של נשים סיסיות וטרנסיות קשור, ולמקום שבו דווקא זה שהרבה נשים טרנסיות גודלו כגברים הוא לא בהכרח רק פריווילגיה גברית מעפנה (אמירה שנזרקת לא מעט לנשים על הקשת הטרנסית והקווירית על ידי פמיניסטיות סיסיות), אלא יכול גם להוות מקור של כוח והשראה.

—

כשהייתי מתרגלת באוניברסיטת יורק, התחלתי לעבור ניתוחים פלסטיים במהלך חופשות החגים ומרתונים של למידה, כדי לגרום לעצמי להיראות כמו אישה. הייתי חוזרת לכיתה רעננה ועם איברים חדשים. הסגל והסטודנטים היו מסונוורים מהשינוי שלי, אבל כשטופפתי למסיבת חג מולד של הסגל עם עקבים של 10 ס"מ ושפתיים משורבבות שרק עכשיו התמלאו בסיליקון, תלמידת מחקר אחת ראתה איזו אישה אני הופכת להיות ונחנקה. היא קיללה את הפטריארכיה ואמרה משהו כמו: "את לא מקרבנת את עצמך בזה שאת בונה את הזהות החדשה שלך מתוך הערכים הדכאניים והמיזוגניים שחוברתת להם בתור גבר?" אולי, אבל עדיין הייתי לוהטת.

גדלתי כילדה קטנה בתוך גוף של ילד קטן, בחניון הקרוונים גולדן הורסשו בבימסוויל, אונטריו. בגיל חמש הערצתי את המופרעים הצעירים שהסתובבו בשכונה שלי – בנים עם פה מלוכלך שכבר עישנו ובטח בסופו של דבר ישבו בכלא על פשעים קלים. אחר הצהריים קייצי אחד, הם נתנו לי להציץ בתמונות הקדושות של חוברות הפלייבוי שהם סחבו מהמחבואים של האבות שלהם. הייתי המומה מהתמונות של נשיות חמקמקה ולגמרי מינית שבטח הייתה קיימת הרבה מעבר לגבולות הבית הקטן שלי. לא ידעתי שבאותו הזמן, הילדות האחרות בשכונה ננזפו כשהן הורידו את הבגדים של ברבי מול קן. "רק כשהם יהיו נשואים וקן יקנה לה קרוון!"

בזמן שהתבגרתי, אינספור תמונות מיניות של נשים שחלחלו לתרבות שלנו הסתננו לחניון הקרוונים הקטנטן שלי. גיליתי שסופה מאקס-מן נלחמה בכוחות הרשע בסופר-ביקיני סקסי בסגנון דיסקו עם חליפה הורסת. מגורה, צפיתי בנסיכה ליה עם המחשוף הנדיב כשהיא בורחת משעבוד של חייזר מטורף עם ידיים מתנופפות. וכשהגעתי לשנות העשרה שלי, דוגמניות כמו סינדי קרופורד דגמנו גלישה בדוגי סטייל בשביל לוחות שנה "ספורטיביים" ומדונה זחלה על הרצפה על ארבע, כשהיא אומרת לי לבטא את עצמי. הקשבתי לה, רציתי לחקות אותה, השתוקקתי להיות היא. אז נהייתי רטובה כשהיא נכבלה למיטה, ליקקה חלב מתוך קערה ופמפם אותה בריון חלקלק.

נינה ארסינו בגיליון 276

אמהות ואבות אחרים היו דואגים שכל ההתנהגות הנשית השערורייתית הזאת יהפכו את הבת שלהם לאישה מופקרת. אבל ההורים שלי חשבו שאני מתפתחת באופן נורמלי לגבר קנדי בריא.

לא כך, אבל עם הזמן התחלתי להראות כמו אחד כזה. כשהייתי בת 18, אנשים אמרו שאני מזכירה את השחקן קריספין גלובר (אבא של מייקל ג'יי. פוקס ב"בחזרה לעתיד" והאיש הרזה בסרטי "המלאכיות של צ'ארלי). במילים אחרות, נראיתי כמו בחור… ואפילו לא אחד חתיך.

אז כשהתחלתי לעבור ניתוחים פלסטיים, סופר-ניישתי חלקים מסויימים כדי לפצות על חלקים גבריים שהיו מחוץ להישג האזמל של המנתח – הכתפיים הרחבות שלי, והעובדה שהייתי כמעט מטר שמונים. אמרתי לרופא שלי שיעשה את השפתיים שלי הכי גדולות שהוא יכול. ואז שיעשה עוד קצת. ואז שיעשה הרבה יותר. ברגע שקיבלתי את ברכת סכין המנתחים, הבנתי כמה היה קל ומפתה היה לשנות את המראה שלי. והמשכתי ללכת עוד, ועוד, ולחזור לרופא שוב ושוב. ואני עדיין הולכת.

עכשיו, כשאני מסתכלת במראה, אחרי ששמתי ליפ גלוס של MAC וריסים מלאכותיים מס' 7, אני רואה קיצוניות שמזכירה לי את הגיבורות של הילדות שלי, גיבורות-העל המצויירות והאלות המרוטשות והמבריקות שהילדים הרעים מחניון הקרוונים שלי הראו לי בפעם הראשונה. מעניין, שעכשיו אני יוצאת עם הגרסאות המבוגרות והמקועקעות של הבריונים הצעירים האלה, ואני אוהבת לשחק את החברה הפלייבוית הפרטית שלהם.

אז אולי הסטודנטית ההיא מיורק צדקה, ואולי האישה שהפכתי את עצמי אליה היא קורבן של זה שגידלו אותי כגבר. אבל כשנשים ביולוגיות ניגשות אליי ואומרות דברים כמו "הלוואי שיכולתי להיות יותר כמוך, אבל גידלו אותי להיות כזאת ילדה טובה", אני אסירת תודה בשקט על הילדות שלי. אני מודה לאלוהים, להורים שלי, לכל האנשים בחניון, וליו הפנר.

הפיל המשעמם והפריווילגי בחדר – מדריך לסטרייט המתחיל במסיבות להטבפא"קיות

בשבוע שעבר הייתי במסיבה להטבפא"קית מהממת. אני אוהבת ללכת למסיבות, לרקוד, להרים, ובאופן כללי להשתחרר קצת עם הגוף שלי, מוקפת בחברות ובאנשים שאני סומכת עליהםן. בשלב מסויים בערב, הגיע נחשול גדול מאוד של סטרייטים סיסג'נדרים, אולי 30 איש, שהתחילו לרקוד ולהתנהג בצורה שהראתה שהם פשוט לא מבינים את המרחב אליהם הם הגיעו ואיך הם אמורים להתנהג בתוכו. לכן, בלי האשמות ובלי לגרום להרגיש רע, החלטתי להכין מדריך למשתמש לסטרייט המתחיל – איך להתנהג במסיבות להטבפ"אקיות.

צריך לזכור שהמדריך פה הוא בגדר ייעוץ ולא סט של כללים, ועם זאת אני ממליצה להתייחס אליו בכובד ראש. כמו כן, אין ספק שאני ממש לא מייצגת פה את כל האנשים הלהטבפא"קיות, ויכול להיות שלהרבה מהןם לא מפריע שיש סטרייטים שמתנהגים איך שהם רוצים (או סטרייטים בכלל) במסיבות שלהםן. אני פשוט מרגישה מחוייבת לאור חוסר החינוך המשווע שחזיתי בו אתמול, וחשבתי, כטובה אישית לחברה ולקהילה, לכתוב את המדריך הזה.

הפיל המשעמם והפריווילגי בחדר:

מדריך לסטרייט המתחיל במסיבות להטבפא"קיות

*הערה קטנה מהמחברת: אני יודעת שיש לא מעט נשים סטרייטיות סיסג'נדריות שנהנות ללכת למסיבות להטבפא"קיות משום שבא להן פשוט לרקוד, ושגברים לא יתחילו איתן, יחפצנו אותן או יחדרו להן למרחב. אני יכולה לגמרי להבין את זה וסולידריות וכו', ואני אפילו מאמינה (או לפחות משתדלת) שרוב הנשים האלה מתנהגות בצורה מכבדת כלפי הלהטבפא"קיות במסיבה. עם זאת, אולי גם הן ימצאו שימוש במדריך הזה, כי כידוע, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

שלום לסטרייט המתחיל!

אז מגיע סוף שבוע, או סתם ערב פנוי, וממש בא לך לצאת. ואתה רואה במקרה בעיתון/בפייסבוק/שומע מחבר שיש מסיבה להטבפא"קית מהממת באחד המקומות הקרובים לביתך. מדריך זה תפקידו לשמש מצפן, עזר למקרה שתחליט ללכת לאותה המסיבה. הנה רשימת ההוראות, צעד אחר צעד:

1. אל תבוא – יש המון המון מסיבות שהן לא להטבפא"קיות, שמיועדות לקהל סטרייטי באופן מובהק. למה, בעצם, שתרצה ללכת למסיבה להטבפא"קית? לאחר סקר שוק קצר, נראה כי בממוצע ישבימי שישי בתל אביב 2 מסיבות להטבפא"קיות על כל 15 מסיבות סטרייטיות, בירושלים 1 על כל 9, בחיפה 2 על כל 11 ובבאר שבע 1 על כל 8 (עם סטיית תקן של 0.69%). במסיבות של סטרייטים אתה יכול לרקוד עם חברים וחברות סטרייטים, לשמוע מוסיקה סבירה מינוס (או אפילו טובה לפעמים), ובאופן כללי לבלות בסביבה בה אתה מכיר את המנהגים, המחוות וסגנון הדיבור. למה לך להסתבך עם סביבה לא-מוכרת שנראית לך גם ככה מוזרה?

מעבר לזה שכדאי שתזכור, ככה בקטנה, שללהטבפא"קים פחות נוח, בדרך כלל, להכנס למסיבות של סטרייטים. ולך יש כל כך הרבה אופציות, להםן יש כל כך מעט. באמת שנראה שהפתרון הפשוט ביותר הוא שלא תבוא למסיבות להטבפא"קיות, תלך למסיבות משלך, ושלום על ישראל (פחחח, יש כיבוש ונכבה, אבל ביטויים עתיקים מדיכויים, או שקר כלשהו כזה).

זה אחד מכללי הברזל החשובים, וכדאי שתקח אותו איתך כמזון למחשבה. אם בכל זאת, למרות הסטטיסטיקות וההסבר הארוך, אתה עדיין מחליט ללכת למסיבה להטבפא"קית (שכאמור, זה לא מומלץ), תמצא כאן רשימת הוראות מדוקדקות לגבי דרך ההתנהגות שאתה צריך לאמץ כדי שלא תהיה בלתי נסבל:

2. אל תגע – אז נכון שאתה מגיע למקום שבו אתה לא רגיל לגמרי לגופים של האנשים שאתה רואה. זה בכלל לא משנה. זה לא משנה אם אתה חושב שאנשים מוסיפים או מורידים דברים מהגוף שלהם, משתמשים בו בצורה שאתה לא מכיר או מציגים אותה בצורה שונה – אל תגע. לא בשדיים, לא בפנים, לא בתחת ולא בשום איבר אחר. יש דבר כזה שנקרא הסכמה – וכן, נוטים לחשוב שבגלל שאנשות הן להטבפא"קיות, מותר לגעת בהםן כי הן מוזרות/מצחיקות/מעניינות/רוצות את זה. אז זהו, שלא.

מעבר לזה, מומלץ לקחת את זה כהוראה לחיים (ולא רק כלפי להטבפא"קיםות) – לא לגעת בלי רשות. שואלים קודם, ורק אם אתה בטוח שהשאלה הזו לא תהיה פוגענית, מחפצנת או אגרסיבית.

3. אל תעיר הערות מעפנות – למקרה ש"הערות מעפנות" זו הגדרה מעורפלת, אני אבהיר במספר דוגמאות: "למה הוא לובש שמלה?", "איזה קוקסינל", "וואי, קלוט איזה מכוערת זאת עם השערות ברגליים" – כל אלה ועוד (הו, הרשימה יכולה להיות ארוכה מאוד, באמת) הן הערות מעפנות, שאתה לא צריך להעיר במסיבות להטבפא"קיות. אז כן, אולי לא ראית אף פעם דראג-קווין, טרנסית, בוצ'ה או אוחצ'ה, אבל תזכור שאתה מגיע לסביבה של אנשים שרגילים אחד לשני ושנמאס להם מאמירות כאלה, במיוחד במרחבים שאמורים להיות בשבילם כיפיים ומשחררים. אתה מוזמן לפרוק את הלהטבפא"קופוביה שלך עם החברים הסטרייטים שלך (אבל רצוי מאוד שתזכור שאתה פורק כדי בסופו של דבר להבין וללמוד, ולא סתם בשביל להביע את הפוביות שלך ולאשרר אותן כלגיטימיות), או עם חבריםות להטבפ"אקיות שסבבה להן לעזור לך להתגבר על הבעיות שלך.

4. שאל באיזו פנייה מגדרית לפנות – הרבה אנשות להטבפא"קים בטח ייראו לך ממגדר שונה ממה שהם מזדהים, או ממגדר שאתה לא מבין. אל דאגה, יש פתרון פשוט לכך – אם אתה רוצה לדבר עם אחת מבאי המסיבה, פשוט שאל בנימוס ובסבלנות באיזו פנייה מגדרים הםן מעדיפות שייפנו אליהםן. תשאל רק אם אתה באמת בא מתוך כוונה להבין כדי שתוכל לדבר עם האדם, לא אם אתה חושב שזה מסקרן או שבא לך לצחוק על מישהו כשהוא מבקש ממך לפנות אליה בפנייה מעורבבת.

ולשם ההבהרה: אל תשאל "מה המגדר שלך?", "מה אתה?" או "למה אתה רוצה שיפנו אליך בנקבה?". שאלה פשוטה בסגנון "יש פנייה מגדרית מועדפת?" תספיק. אה, ואל תשאל כאילו אתה עושה טובה למישהו, או שאתה איזה צדיק גדול שאתה מצליח לפנות בפנייה הנכונה. אתה זה שבחרת לבוא למסיבה להטבפא"קית, ואף אחד לא צריך לתת לך פרס או להגיד לך תודה אם אתה עושה את מה שאתה אמור לעשות.

***חשוב להגיד, סעיף זה רלוונטי מאוד גם לסיסג'נדרים לא-סטרייטים. אז שימו לב חברות.

5. בוא לבד או בקבוצה קטנה – אתה בא למסיבה לבטפא"קית, וכשמה כן היא: לספק בידור ובילוי ללהטבפא"קים. לא לסטרייטים. אם אתה רוצה לבוא, סבבה (לא באמת ממש סבבה, כפי שראינו בסעיפים שנידונו עד עכשיו, אבל נזרום לשם הסעיף הזה). בכל לשון של בקשה, תבוא לבד, או בקבוצה קטנה של מקסימום 3-4 (יש מומחים שטוענים שגם המספרים האלה הם קבוצה גדולה מדי). זה חלק ממה שאפשר לקרוא לו "להבין איפה אתה נמצא". בסדר, בא לך ממש על המסיבה הזאת, ספציפית. אין צורך שתציף אותה בחבריך הסטרייטים שישתלטו על מרחב שבפירוש אמור להיות להטבפא"קי (מניסיון, החברים שלך, כשהם בחבורות גדולות, נוטים לעשות את זה). כאמור, אם אתה מחפש לחבורה שלך מרחב להשתלט עליו, אנא ראה סעיף 1 לגבי מסיבות של סטרייטים, שבבירור יתאימו יותר לצרכים שלך.

6. אל תרקוד על הבמה – אז הגעת כבר למסיבה ואתה רוקד לך בכיף שלך. איכשהו, יש נטייה שסטרייטים אוהבים לעלות על הבמה, לעשות קטעים, כי נורא מצחיק אותם כל ההומואים האלה, או הדראג קווינז, ויש מצב שזה אפילו נובע מחשש לרקוד ליד המוזרים האלה. אז תן לי להסביר לך משהו – להטבפא"קיות רואות סטרייטים בכל מקום. בעבודה, ברחוב, בלימודים, בבית (לאלה מאיתנו שגרות עם סטרייטים), בבתי החולים ובמרפאות, בטלוויזיה, בספרות, בקולנוע, במוסיקה, במועדונים ואיפה לא. אז נראה לך שכיף לראות, במקום שסוף סוף אפשר קצת לנשום ואנשות יכולות להבליט את עצמןם בלי לחשוש מלחטוף מכות, מבטים או צחוק, הן ירצו לראות סטרייט שתופס להן את הבמה, שוב?

אז תפוס לך איזו פינה לרקוד בה, או מקום אחר שיהיה לך נוח, אבל בבקשה, לא בפרונט. יש לך מספיק במות כאלה לבלוט בהן.

אם כן, אני מקווה שהמדריך הזה עזר להבהיר כמה דברים. אין כאן כוונה לפגוע או להדיר חלילה, פשוט להציע כמה עצות ידידותיות לסטרייט המתחיל. אני חושבת שהמדריך הזה חשוב גם משום שהוא מראה מדוע מסיבות הן עדיין מרחב מכונן, מעצים ומהמם בשביל להטבפא"קיות, אפילו שאנחנו לא בשנות ה-50 ושמדינת ישראל הניאו-ליברלית המהממת והמוצלחת על הסף של להפוך את הליכוד-ביתנו למפלגה הומואית למהדרין, לאשר נישואין גאים לכל מי שרק רוצה ולהביא על חסידות מלא מלא תינוקות הודים קטנים וחמודים.

לחשוף את הגוף

יום לפני מצעד הגאווה בתל אביב, אני מוצאת את עצמי מתלבטת מה ללבוש. בדיוק קניתי חזייה ורודה בוהקת, זולה. אני תוהה אם אני אעז – אם אני אעז ללכת כל כך חשופה, אם אני לא אצטנף לי פנימה ואעטוף את עצמי, אם אולי אני לא אוכל בסוף.

יום המצעד. שש בבוקר. אני ערה כבר שעתיים, נמצאת בבית של חברות, שם התאספנו חבורה של אנשות להתכונן לפעולה שאנחנו מתכננות לעשות בתוך המצעד. אנחנו צובעות את עצמנו בצבע גוף ורוד – את כל הגוף, כל מה שלא מכוסה. אני מורידה את הבגדים שהגעתי איתם ושמה את החזייה הורודה, תחתונים וחצאית ורודה קצרצרה. חוץ מזה, נעליים וסרט שיער, אני לא לובשת כלום. אני מסתכלת מסביבי ורואה הרבה אנשים עם גופים שונים, אנשים שמסתכלים עליי ואומרים שאני לוהטת ומהממת, וחושבת כמה זה לא הגיוני שהסטרייטים חושבים שיש רק שני גופים, ובמיוחד ששני הגופים האלה מסווגים אך ורק לפי זין או כוס. איזה בולשיט.

אני תוהה לעצמי, חוששת, איך אני אתפס כלפי חוץ ככה, במצעד הגאווה. גם ככה חושבים שאני גבר בבגדי נשים. יכול להיות שיחשבו שאני הומו? יכול להיות שיקשרו אותי להומואים על המשאיות שכמעט לא לובשים שום דבר – יתפסו את הגוף שלי ככזה שמסמל מיניות גברית? יש להניח שהחצאית והחזייה שלי, והעובדה שאני צבועה כולי בורוד, קצת תקשה על הראייה של אנשים אותי כגבר הומו נורמטיבי. אבל לחשוף את הגוף שלי, הגוף השעיר, הגבוה, עם הכתפיים הרחבות – לא עשיתי דבר כזה כבר הרבה זמן, וזה עורר אצלי המון חשש.

פתאום תוקפות אותי גם כל מיני תהיות פמיניסטיות על הגוף שלי. אם אני אישה שסווגה כזכר בלידתה, האם אני תופסת מקום כשאני חושפת את הגוף (הזכרי) שלי כך? האם אני לא מודעת לפריווילגיות שלי כמי שחייתה כגבר במשך שנים? את הדיון הזה אני משתדלת לעשות עד כמה שאני יכולה, אבל גם נשאלת השאלה מה המקום של הגוף שלי, שנמצא תחת ביקורת ומתקפות חוזרות ונשנות, ונחשב לנחות מעצם היותי טרנסית? לחשוף את הגוף שלי ככה זה לא משהו שהיתי עושה לפני חצי שנה ואפילו חודשיים, ופתאום אני מרגישה שכשאני מוקפת אנשים תומכים שאוהבים אותי וגורמים לי להסתכל על הגוף שלי כמו שאני רוצה להסתכל עליו, אני יכולה לחשוף אותו. ולא רק זה, אני יכולה להשתמש בו כמו שאני רוצה.

באמצע המצעד אנחנו נופלות על דגל גאווה ענק, מתות, 20 גופים(/ות) ורודים, מוחות על סדר העדיפויות בקהילה הלהט"בית. אנחנו משתמשות בגוף שלנו כדי למחות על סדר העדיפויות שהורג, כי רק מדברים על פונדקאות ונישואין ולא מדברים על הדיכויים האחרים, האלימויות האחרות, הדחופות, הדוחקות, שאנחנו ואחרות חוטפות כל יום. האלימות הזו גם מופעלת על הגוף שלנו, באופן הכי פיזי שיש. כאישה טרנסית, אני מנותקת מהגוף שלי, נדרשת להצדיק את הקיום שלו, לתת לאחריםות לגעת בו, לחקור אותו, לדבר עליו ולהביט בו. ובאותו הגוף אני משתמשת, כשאני שוכבת על האספלט וחם לי בגב ובכתפיים כמו גיהנום, להגיד שאני פה, והגוף שלי קיים, ושאני יכולה להשתמש בו איך שאני רוצה.

אחרי המיצג, ארגנו, קבוצת משפריצות, אירוע אלטרנטיבי למצעד, בו היה מיקרופון (מגפון) פתוח בו אנשים שמרגישים מושתקים בקהילה יוכלו לדבר. ואני מוצאת את עצמי מנחה את האירוע, כולי גוש של זיעה ורודה, שיער ועור חשוף, ואני אומרת "אני עתליה ואני אישה טרנסית", אומרת את זה עם הגוף שלי חשוף, הגוף שסטרייטים אומרים שהוא לא נשי מספיק, הגוף שטרנסיות אומרות שהוא לא טרנסי מספיק, ואני לא מאמינה שאני עושה את זה. אני ממשיכה להסתובב ככה בתל אביב, הולכת לים עם חברות, פעם ראשונה מזה הרבה זמן חושפת את החזה שלי בציבור ונכנסת למים (וחושבת על כך שעוד לא הרבה זמן זה כבר לא יהיה חוקי שאתערטל כך בציבור), ואחר כך אנחנו מנסות לתפוס מונית ולא עוצרים לנו, בגלל הגופים הטרנסיים שלנו.

המרחבים האלה, המקומות האלה, הרגעים האלה, בהם אני מוצאת כוח בגוף שלי, בהם אני מוקפת אנשים שמזכירות לי שהוא מהמם ושאני יכולה לעשות איתו ולהשתמש בו איך שאני רוצה, הם מעטים. כשאני יושבת בלימודים, הולכת ברחוב, מסתובבת, אני מרגישה כל הזמן תחת מעקב. מעקב אחרי הזיפים שמתעקשים לגדול אחרי הגילוח של הבוקר, השיערות על הרגליים, המימדים הגדולים של הגוף, שיערות החזה שצצות מהצווארון. אני חולפת במסדרון מלא בסטודנטים שמתלבשים הכי משעמם בעולם והעיניים מתמקדות על הגוף שלי, על השדיים שלי, על כפות הרגליים שלי, על המפשעה שלי. הם מודדים את הגובה שלי, תוהים למה אני לא מורידה שיערות, מחליטים אם יש לי זין או כוס בין הרגליים, אומרים שדווקא יכולתי להיות גבר יפה, יש לי גוף מתאים לזה. לפעמים אני חוזרת הביתה ובא לי לצרוח, ללכת לישון מלא, להכות אותם עם אבן על הראש.

אבל היום הזה של מה שעשינו במצעד, ורגעים דומים לו, מזכירים לי שיש לגוף שלי קיום, ונותנים לי כוח להשתמש בו, לשנות אותו, לאהוב אותו ולדרוש אותו מחדש.

***

בגלל שכתבתי קצת בדרך אגב על הפעולה *המהממת* שעשינו במצעד, אני מנצלת את הבמה כדי שתתעניינו ותבררו מה היה. אז הנה קישור ישיר לתיאור הפעולה: http://on.fb.me/ZCXDUH והנה קישור לכתבה שהכינה עלינו "הטלוויזיה החברתית": http://goo.gl/4czlu

את הפעולה (והאירוע האלטרנטיבי) ארגנו חברות קבוצת משפריצות, בה אני חברה, קבוצת פעולה קוויר-אנרכיסטית. הנה עמוד הפייסבוק שלנו, תכנסו, תעשו לייק ותתעדכנו: https://www.facebook.com/Mashprizot?fref=ts

מחשבות על הבנה

אז לא כתבתי בבלוג מ-ל-א זמן, ועברו הרבה דברים. אין לי שום כוונה להיכנס לסקירה כרונולוגית כאן (כי זה יהיה ממש משעמם), אבל חשוב להגיד שמאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן הספקתי לספר לכולם (או לרוב) שאני טרנסית וללמוד מלא מלהסתובב ככה ברחוב, בבית ובאוניברסיטה. אז רק לשם הבהרה – אני משאירה כאן את הפוסטים הקודמים, אבל זה לא אומר שאפשר לפנות אליי בזכר, או להשתמש בשם הקודם שלי בתגובות (או בחיים). ועכשיו אפשר לעבור לדברים החשובים…

***

יצא לי לא מזמן לראות את הנאום המדהים של לאנה וואשובסקי, הבמאית-השותפה של טרילוגיית המטריקס (וסרטים אחרים), בועידה לזכויות האדם (HRC). וואשובסקי קיבלה את פרס הנראות של הועידה, על כך שהיוותה מקור השראה וכוח כאישה טרנסית. הנאום מאוד מרגש ומעצים, ומומלץ בחום לראות אותו בלי שום קשר לפוסט:

 

קטע מסויים מהנאום שלה הדהד לי במיוחד. הנה הוא בתרגום ופרפראזה קלוקלים שלי: "אני 'מחוץ לארון' מול המשפחה והחברים שלי כבר יותר מעשור, וברוב הזמן דיברתי על הרגע הזה, הרגע המסויים הזה של 'יציאה' מול מצלמות, עם המטפלת שלי, המשפחה שלי ואשתי, כי ידעתי שבסופו של דבר אני הולכת לעשות את זה. אבל ידעתי גם שהולך להיות לזה מחיר. לא הייתי בטוחה איך אני רוצה לעשות את זה, רק ידעתי שכשאעשה את זה, לא רציתי שזה יהיה על היציאה מהארון שלי. אני מבועתת לגמרי מכל "תוכניות האירוח", פורמט החקירה והוידוי, ההתייפחויות, הדמעות של המראיין, שהסימפטיה שלו מדגישה את הטרגדיה האינהרנטית של חיי כאישה טרנסית. והרגע הזה מגשים את הקשת הקתרטית שבין דחייה לקבלה, ובאותו זמן אף פעם לא מסיט את המבט לפתולוגיה של חברה שמרסבת להכיר בספקטרום של מגדרים באותו עיוורון שהם מסרבים לראות ספקטרום של גזע או מיניות."

בחודשים האחרונים, אינספור סיטואציות אימתו אותי עם ההבחנה הזאת. "היי," אומר/ת מישהו/י-רנדומלי/ת, "ראיתי אותךָ (או אותךְ? אני לא יודע/ת) באוניברסיטה ורציתי לשאול אם… את.. את בתהליך? את.. עוברת תהליך? את עושה.. עושה תהליך? את רוצה לעשות ניתוח? את רוצה ללכת עד הסוף? איך המשפחה שלך הגיבה? והחברים שלך? איך את מסתדרת בשיעורים? וואי, נורא מתאים לך ללמוד מגדר.. בטח החבר שלך גם כזה. זה מאוד חשוב להיות מי שאת. הרי זה לא באמת משנה מה יש בחוץ, משנה מה שיש בפנים." אלה רק חלק מהתגובות ה"סקרניות" שאני מקבלת – כולן מתמקדות בי ובתהליך שאני עוברת, הופכות אותי למקרה קיצון, לקוריוז, לדימוי מופשט. הן הופכות אותי למכלול אחיד ולינארי (בטח את יודעת את זה מאז שאת קטנה, נכון?); אני ה-טרנסית, ה"גבר שמסתובב בבגדי נשים", תראו, רואים אותו לפעמים הולך בשכונה ד' ליד החומוס, או ליד בניין 72 באוניברסיטה.

בד בבד, אני נדרשת שוב ושוב להבין שזה קשה: קשה לאנשים לפנות אליי בנקבה, קשה להם שלא לבהות בי, קשה להם שלא לצחוק, להעיר הערות, לראות את "מי שאני באמת". הם לא רגילים לזה. הדרישה הזו להבנה, האמירה ש"אני צריכה להבין", אולי משגעת אותי יותר מכל ההערות הליברליות-סקרניות-טרנספוביות שאני מקבלת. על זה בדיוק וושאובסקי מדברת; אף אחד לא שואל על החברה שאנחנו חיים בה, אף אחד לא שואל על הפאשיזם המגדרי שהיא מפעילה. אני המקרה המעניין, המקרה ה"מגדרי", זו שנמצאת כבר "מחוץ להגדרות", זו שהיה לה את "האומץ ללכת עם האמת שלה". את מישהו מעניין שטרנסיות חוטפות מכות ונרצחות כל יום? הרי בישראל של 2013 זה כבר לא קורה. טוב, אומרים הסטרייטים שאולי מוכנים להודות במעט טרנספוביה, בטח בבאר שבע זה קשה – הרי האשכנזים בני הטובים של תל אביב בכלל לא טרנספובים, בדיוק כמו שהם לא סקסיסטים או גזענים.

אותה דרישה להבנה היא זו שמשתיקה אותי, זו שדורסת אותי, לופתת אותי ואומרת לי להיות בשקט. היא זו שקוראת לי לשתוק למול גילויי טרנספוביה, לקחת נשימה עמוקה ולנסות להסביר. זאת משום שזה לא אשמתם… בסך הכל, אני בחרתי באורח החיים הזה, ואני לא צריכה להתפלא שיש לו השלכות. ואמנם לא אגיד שנולדתי ככה – אכן, בחרתי באורח החיים הזה. אבל זובי על זה שאני צריכה לקבל את זה שיש השלכות לבחירה שלי בגלל שאני בחרתי אותה. יש השלכות לבחירה שלי בגלל שאנחנו חיות בחברה דכאנית, בינארית וטרנספובית.

אני מנסה להסתכל על הדברים מזווית אחרת; מה אם אבין שלוקח להם זמן בשביל עצמי, ולא בשבילם? אני מודה שככל שעובר הזמן, זה המשחק שאני משתדלת לשחק. כל פעם ששואלים אותי "אחי, למה אתה מתלבש ככה?", או בוהים בי במשך יותר מ-20 שניות, אני נושמת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי 'באמת, חבל על העצבים שלך'. ואם אני מצליחה, ולפעמים זה קורה, אני אפילו עונה: "אם כבר תקרא לי אחותי, ואני מתלבשת ככה כי זה מהמם", או פונה אל מי שבוהה בי ושואלת "סליחה, אני יכולה לעזור לך במשהו?". אני זוכרת להגיד לעצמי שאני עושה את זה בשבילי; כי אם אין לי כוח להיות נחמדה לפעם ה-16 שאני שומעת את השאלה "זה בן או בת?" או למבט ה-3,475, אני תוקעת בהם כזה מבט קפוא, או פשוט מפנה להם אצבע משולשת. והאצבע שלי יפה וארוכה.

אבל תמיד אני משתדלת לזכור לנסות למצוא את המקום הזה שיפתח את הדברים לדיאלוג, לשיח, שיהיה בו פוטנציאל שהסיסג'נדרים* יבינו שגם עליהם מופעל דיכוי מגדרי. ואז אולי הם יתחילו להבין שהבעיה היא לא בי או בחברותיי הטרנסיות והטרנסים, אלא בחברה הזאת שהיא פשוט דכאנית בבסיס שלה. ואת הדיכוי שהיא מפעילה אני לא מוכנה להבין, או לשתוק לגביו.

***

*סיסג'נדר – אדם שיש הלימה בין המין הביולוגי שלו/ה למגדר שלו/ה.

זכרונות עבר

***אזהרה: הפוסט הזה מכיל תכנים קשים שיכולים לעורר רגשות לא פשוטים. אם אתןם מרגישותים שלא רוצות לקרוא, או רוצים להפסיק באמצע, ממש לא אעלב.***

אתה יודע, לפעמים אני עדיין חושב עליך. אתה עולה לי במחשבות סתם ככה, פתאום. לפעמים זה גם לא כל כך סתם, זה קורה כשאני עולה על קו אוטובוס שהיינו עולים עליו יחד, או כשאני עובר ליד השכונה שלך במקרה, במקומות שיש לנו זכרונות משותפים מהם. לפעמים, אבל רק לפעמים, אני פוחד שאפגוש אותך פתאום.

אתה זוכר את שיחות הטלפון הארוכות האלה, בהן פשוט נאנחת לי בטלפון, אמרת לי שאני אף פעם לא שם? אני לא מבין איך יכולת לומר את זה. כל שבועיים, כמו שעון, אני שם, בחדר שלך, מוריד את הבגדים, נשכב כאילו כלום. זה נעים לזיין בובה? אתה מרגיש שאתה שולט בחיים שלך, מוציא פורקן ותסכולים? תמיד אחרי זה אני קם, בשלב מסויים כבר לא מנסה אפילו ליהנות, שוטף ידיים, לובש את הבגדים, מסדר את השיער. השיער תמיד מתבלגן, צריך להחזיר אותו למקום. מה הם יחשבו כשאני אחזור הביתה עם שיער פרוע?

תמיד כשהרמתי את הקול היית מתעצבן. למה אתה צועק עליי, היית שואל, כשבכל הזדמנות שנייה אתה היית זה שצועק עליי. איך אני מעז, שאלת אותי, איך אני מעז להשוות אותך לאנשים שעשו לך את הדברים האלה? ואז באה הסחיטה הרגשית, הבקשות, השקרים. הדיכאון. הרי כל זה היה כדי להוציא אותך מדיכאון, לא? אתה אמרת לי שזה עזר לך. זה לא אתה, אמרת לי בשלב מסויים. זה עוזר לי לפרוק דברים.

זוכר שישבנו ארבעתנו, כמה חברים, ממש חיכית שהם ילכו, יכולתי לראות את זה בעיניים שלך. כשהם הלכו עבר לך זיק. הבית ריק. עכשיו יכולת להוריד אותי על הברכיים, ולשלוף אותו שאמצוץ. ואולי בעצם אני מעוות הכל? הרי לא אמרתי לא. וכן, לפעמים גם נהניתי. אבל היה את הגבול הדק הזה שפשוט לא ידעת שהוא קיים. אני לא ידעתי שהוא קיים. וכל כך הרבה פעמים הגבול הזה נשבר, עד שכבר נהייתי אטום.

כשאזרתי אומץ ואמרתי לך, בפעם המי יודע כמה, שדי, מספיק, אני לא רוצה יותר, התנפלת עליי בהתחלה. לא כהרגלך אמנם, לא בצעקות. אמרת שזו אולי טעות, שדברים יכולים להיות אחרת. אחר כך ביקשת, רק עוד פעם אחת. לעשות לך closure וזהו. זה יעזור לך. אבל בסוף התעקשתי, וקיבלת את זה.

אחר כך דברים נראה כאילו הדברים הסתדרו, פתאום המסילה יושרה. אבל בשלב מסויים לא יכולתי יותר. לא יכולתי עם הזלזול שלך, ההתנשאות, הקרירות והרמיזות. ולא יכולתי להישאר עם הזכרונות. גם עכשיו קשה לי איתם. לפעמים זה מרגיש כמו לפתוח עם מחט פצע שכבר התחיל להחלים, ולחטט שוב ושוב. מצטער, המטאפורות יכולות להיות קצת זולות כרגע. אבל לפעמים זה נראה כמו התחלה של תהליך השלמה.

גם זה משהו.

אבל למה אתם צריכים לצעוד בשביל זה?

הטקסט הבא נכתב ופורסם ככתבה בעיתון "מעורב", עיתון היחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה בבאר שבע, בגיליון בנושא נראות. עותק אלקטרוני של הגיליון אפשר למצוא כאן (אם אתםן נכנסות, מומלץ לקרוא גם את הכתבה שנמצאת עמוד לפני הכתבה שלי, שכתבה חברה טובה, מעיין).

***

"באמת, אין לי בעיה עם הומואים, אבל למה הם צריכים לצעוד ברחובות בשביל זה?" כמה פעמים אנחנו, להט"בקים (לסביות, הומואים, טרנסג'נרז, ביסקסואלים וקווירז), שמענו את האמירה הזו. שוב ושוב היא מוטחת בגלגולים שונים. "אני לא צועד בשביל הסטרייטיות שלי," ממשיך ואומר הסטרייט התורן. העניין הוא, אדון סטרייט, שהמיניות שלך נמצאת בכל מקום; בסרטים, בספרים, בפרסומות רחוב, בזוגות שהולכים יד ביד, בחתונות. סטרייטים לא צריכים לצעוד בשביל החופש שלהם; הם נראים כל הזמן. אם להטב"קים לא יצעדו, הם יהיו שקופים.

סוגיית הנראות מקבלת תוקף ומשמעות מיוחדים במצעד הגאווה. מצעד הגאווה במקור בא כדי לציין את מהומות סטונוול שהתרחשו בניו-יורק ב-1969, אחת הפעמים הראשונות שלהטב"קים יצאו נגד האלימות המשטרתית שהופעלה נגדם. המצעד הוא בראש ובראשונה הפגנה; מקום של הפגנת נוכחות ושחרור, מקום שאומר לסביבה הסטרייטית "תראו אותי!".

נראות לא מלווה להטב"קים רק במצעדי גאווה. הסוגיה נוגעת ונמצאת בכל מקום; בבית, בעבודה, בלימודים, ברחוב. כל פעם זו התלבטות למי לספר ועד כמה. אבל גם אז, גם אחרי ה-יציאה מהארון (לא שיש אחת כזו), יש עוד כל כך הרבה. ברגע שאנשים שומעים שאני נמשך ואוהב בנים, הם מיד מניחים שאני הומו. כמה וכמה מהם הופתעו כשהם גילו שאיזה פלא, אני נמשך גם לבנות. כשרואים אותי הולך בבגדים "גבריים", אף אחד לא מתאר לעצמו שאני עושה מופעי דראג, מאופר ולבוש שמלה, גרביונים ונעלי עקב. כששומעים שיש לי בן זוג, מיד מניחים שאני במערכת יחסים מונוגמית עם גבר, למרות שבעצם אני במערכת יחסים פוליאמורית (מרובת אהבה) עם ג'נדרקוויר – מישהי שהמגדר שלו הוא גם גבר, וגם אישה.

אני רוצה שאנשים ידעו איך אני מנהל את אורח החיים שלי. אבל שכבות על שכבות של השתקה גורמות לי להתלבט כל פעם מחדש. ואני יודע, שאם לא יראו אותי – האספקטים האלה, שכל כך מהותיים בחיים שלי, יהפכו לשקופים, יושתקו.

בעיית הנראות אופפת את קהילות הלהטב"ק גם מבפנים. להטב"קים שמערערים על הנורמטיבי נדחקים לאחור בתוך הקהילה, מושתקים, נהיים שקופים. זה לא מקרי שהמאבק למען זכות שווה לפונדקאות לזוגות הומואים היא זו שבכותרות, ולא הזכות של א/נשים טרנסג'נדרים לדיור הוגן, קבלה לעבודה ללא אפליה ומרחב בטוח ללא אלימות ברחובות. זה לא מקרי שפעילים להטב"קים שמניפים שלטים נגד הכיבוש במצעד הגאווה חוטפים ביקורת לעומת כאלה שמניפים דגל ישראל. "דגל ישראל זה לא פוליטי", כמובן.

כבר שנתיים שהגרסה הבאר שבעית למצעד הגאווה, "אירוע הגאווה", מתרחשת על הגג של "מרכז הצעירים" בעיר העתיקה. כשהוא מתרחש על גג, אירוע גאווה, חשוב ככל שיהיה, משיג מעט מאוד מהמטרות שלו. שוב אנחנו נכנסים ללופ של בלתי-נראות. בגיליון הקודם של "מעורב" פורסם טור על גאווה ופריפריה, שדיבר על באר שבע כמקום עם קהילה להטב"קית בועטת. הגיע הזמן שהשנה היא תצעד ברחוב, ותראה לכולם שהיא כאן ולא הולכת לשום מקום. כמו שכמה פעילות, ביניהן אני, צעקנו באירוע הגאווה האחרון: "על הגג לבד לא טוב, גאווה עושות ברחוב!"

על הבמה בשמלה אדומה וקשת

ובכן, עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי. חבל להתעכב על התנצלויות – זה מה שעשיתי כשהייתי ביסודי וניסיתי לכתוב יומן, כל פעם התנצלתי בפניו בתחילת הדברים על שלא כתבתי בו הרבה זמן. מן הסתם עברו המון דברים מאז שכתבתי את הפוסט האחרון – אבל חבל להרחיב עליהם בפוסט הזה. פעם הבאה, או אחריה. תיהנו.

***

חישבתי את זה, ובשלושה חודשים הצלחתי להופיע בארבעה מופעי דראג. לא רע, בהתחשב בזה שבאוקטובר האחרון זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי אי פעם.

אני זוכר ששנה שעברה הלכתי בפעם הראשונה למסיבה קווירית; לא מסיבה של הומואים, אלא מסיבה שיש בה מגוון של אנשים ומגדרים. זה היה בדרס-אפ, "ליין" של מסיבות מגניבות ממש שנערכות בבר הרוגטקה בתל-אביב. הייתי לבוש שמלה ורודה נוצצת, נעלתי נעליים קטנות עליי בכמה מידות. זה היה במרץ והיה ממש קר, ואם זה לא מספיק, בעודי רועד בשמלה ועולה במדרגות לכיוון המקום, מתרגש וחושש כאחד, אני פוגש את המנחה שלי מסדאקה (המסגרת בה הייתי באותו זמן) שם, רואה אותי בשמלה מנצנצת.

המסיבה הייתה חוויה מדהימה; זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי במרחב בטוח במסיבה, פעם ראשונה שלבשתי שמלה בפומבי. היו שם הופעות דראג – זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הופעות לא כמו ש"שומעים עליהן", לא דראג קלאסי כמו שמכירים אותו. ראיתי הופעות פוליטיות, חתרניות (אני לא רוצה לומר שדראג "קלאסי", אם אפשר להגדיר אותו כך, הוא לא חתרני, אבל…), ומיד עלה בדעתי הרעיון לעלות לשם מתישהו.

לקח לזה זמן, ובסוף זה הגיע. ואז שוב, ואז שוב. זה תחום חדש לי לחלוטין, ואחרי שאני מופיע, זה ממלא אותי, איך לומר.. אדרנלין? התלהבות? אני חושב שזה בעיקר מעצים. עצם העובדה של ללבוש בגדים ש"אסור", לדבר בנקבה. ולעלות עם זה לבמה.

הייתה לי הופעה מרגשת במיוחד לפני כמה שבועות – בדרס-אפ נוסף. לא יכולתי כל כך להתאמן בבית, ובאתי חצי מוכן. לבשתי את השמלה האדומה שלי, גרביונים מפוספסים באדום-לבן, ונעלי העקב השחורות שלי (כבר במידה הנכונה). קשת עם פרח אדום בשיער. שמו אותי בסבב השני של ההופעות, כך שהיה לי לא מעט זמן להילחץ. בהפסקה אמרתי לבויפרנד שלי שאני לא רוצה להופיע. כולם נראו לי כל כך מהממות, ועלו לי המון רגשי נחיתות.

אבל אז, כשכולם חזרו מהפסקת האוויר והעישון, המנחה המקסים הציג אותי. והיה משהו במה שהוא אמר שתפס אותי כל כך חזק שאני עדיין מתרגש כשאני חושב על זה. "המופיעה הבאה היא יפה, היא עדינה, אלגנטית." המילים אחזו בי כל כך חזק שכמעט בכיתי. הוא דייק כל כך בלי שהוא ידע את זה. בלי שידעתי שאפשר לדייק במילים האלה. אף אחד לא תיאר אותי במילים האלה אף פעם. במילים האלה במגדר הזה.

ועליתי ועשיתי את הנמבר. עשיתי ליפסינג לשיר המדהים "Between the bars" (בעיבוד שנעשה לסרט האחרון המצויין של אלמודובר). וכשהאורות כבו כולם מחאו כפיים. החבריםות החמודות שלי נורא החמיאו לי כמובן, ואחר כך כשרקדתי במסיבה מישהי שאני בכלל לא מכיר אמרה לי שנורא ריגשתי אותה.

והרבה אחרי המסיבה, עדיין הדהדו לי המילים של מנחה הערב בראש. הן עדיין מהדהדות לי. ואני כל כך מתרגש(ת).

***

אמנם שמתי לזה קישור בתוך הטקסט, אבל רציתי לתת לשיר הזה את הכבוד שלו, אחרי שכל כך התאהבתי בו.

רגעים היסטריים ורגעים היסטוריים

[כותרת הפוסט לקוחה מספרם של ההיסטוריון הגדול (על אף היותו אירופוצנט לא קטן), מיכאל הרסגור ז"ל והד"ר אהוד פוקס. אני מוכרח להודות שטרם קראתי את הספר, אבל הוא אמור להיות מומלץ.]

היסטריה. אני חושב שזו מילה שיכולה לסכם יפה את התחושה ששוטפת את הממשלה כרגע, את התקשורת, ואת חלק מהציבור. ניסו לדחוף לנו את התחושה הזו במשך זמן רב מאוד. כבר זמן רב "מזהירים" אותנו, מטלטלים אותנו, מפוצצים את מוחינו בגירויי איימים; ספטמבר השחור, ספטמבר הנורא, טילים בספטמבר, הולכים לגמור אותנו.

והנה ספטמבר הגיע, והגיעה שעתם של הפרשנים. המדיה כבר שצפה וקצפה פרשנויות על ה"מהלך הפלסטיני" ועל כל השפעותיו, ועתה ביתר שאת; הנה זה קורה, רק עוד שבועיים, עוד שבוע, מחר. יש לציין שאט אט ההיסטריה החלה לשכוך, או לפחות לשנות פאזה. לא עוד מדברים על טילים, אלא על פעולות ואסטרטגיות, עיכוב והאצה של המשא ומתן. אין ספק שכל הפרשנים לענייני ערבים חוגגים – הנה, עידן התהילה שלהם. בהתחלה האביב הערבי בא להם בטוב, להשוויץ להם במבטא הרהוט בשמות המפתח של "העולם הערבי" שהם מכירים, וכעת; הליכה לכיוון מדינה פלסטינית. הנה אפשר לדבר מה מניע את אבו-מאזן, איזה מהלך בדיוק יעשה ג'יבריל רג'וב, באילו חדרים יסתובב נביל שעת'. ועל כולם תלוי על המצח דוק של היסטריה, שעדיין קיימת.

גם בקרב הפוליטיקאים שוררת היסטריה, והם עושים הכל כדי להפיץ אותה הלאה. הדני דנונים למיניהם ושאר ירקות מופלאים, מזדעזעים כל פעם מחדש מהמהלך הזה, כאילו הם לא ידעו על כך; איך, איך הם מעזים לפנות לאו"ם? הרי זו פרובוקציה, אסון דיפלומטי ממש, קטסטרופה! אז מרחיבים את סמכויות המשטרה, עושים תרגילי דמה להפחיד את הציבור, כל דבר כדי למנוע מקרה של "התפרעויות" של פלסטינים. וחברי קדימה, בהיסטריה משל עצמם, ממהרים להאשים את הממשלה – הנה, בגללכם קרה דבר כזה! בגללכם ישראל נמצאת במצב מדיני עגום שכזה!

ואני רק מחכה לילד הקטן, זה שצועק "המלך הוא עירום", שיבוא ויגיד, "למה?". למה הפלסטינים עושים דבר כזה? אף אחד מכם לא שאל את זה. ובכן, למה? כי יש להם זכות לעשות את זה. כן, הפלא ופלא, למדוכא יש זכות לשאוף להיות משוחרר. על אחת כמה וכמה; למדוכא יש זכות לפעול כדי לעשות זאת. זה משהו שנראה שכל הפרשנים, הפוליטיקאים ושאר ההיסטריים שוכחים (או מעדיפים לשכוח).

זהו רגע היסטורי לפלסטינים; אפשר לשמוע על ההתרגשות הרוחשת בערי וכפרי הגדה, ולראות אותה ממש בפלסטינים אזרחי ישראל. כן, מובן שמחר לא תהיה לפלסטינים מדינה. אבל הרי זה היה ברור מראש. נאום אובמה אתמול אשרר זאת סופית. ארצות הברית תטיל וטו על ההצעה, ולא משנה מה יאמרו המדינות האחרות במועצת הביטחון. ובכל זאת, גם זה לא ימנע מהרגע הזה להיות רגע היסטורי מיוחד במינו. בעתיד, הלוט מאוד בערפל, יביטו לאחור ויאמרו שזהו היום שהעולם הכיר בפלסטין כמדינה. אולי אפילו יאמרו שזהו היום שמדינת פלסטין נוסדה בו, מי יודע.

ואת זה נראה שהמדיה מפספסת. היא שרויה בהיסטריה, בפאניקה, בעצבים. אבל רגע היסטורי חגיגי נפרש עלינו כאן, והוא גדול, הוא ענק. אני מקווה לזכור את הרגע הזה לא כהיסטריה בת חלוף, אלא כהיסטוריה בהתהוותה.

מה יהיה?

הרבה מחשבות טסו לי בראש בשבועיים האחרונים, ועקב מעבר דירה לבאר שבע (איזה מגניב זה, הא? :)) לא ממש יצא לי לכתוב. והדברים, כהרגלם, מתנהלים בקצב מסחרר, אז אם אתם מרגישים שאני מדבר על דברים שכבר דוברו, לא איעלב אם תבחרו שלא לקרוא. מה שכן, מומלץ להגיע לנ.ב. בסוף – הפתעה נחמדה.

***

עכשיו אני, כמו הרבה אנשים, תוהה מה יהיה. הייתי אתמול בהפגנה הגדולה. הייתי בהפגנות הגדולות האחרות. הייתי פעיל במשך בערך שבועיים במאהל היפואי. ועכשיו האוהלים מתחילים להתקפל. מה יקרה? אין לי מושג, כמו לרוב האנשים. עם זאת, יש כמה דברים שמסתחררים סביבנו במערבולת חושים, שמטרידה אותי לא מעט.

המחאה המשיכה והמשיכה, ואז, באופן תמוה ובעיתוי מעורר חשד, חל הפיגוע בדרום, ואיתו ה"הסלמה הביטחונית". משהו הריח, ועדיין מריח, מסריח מכל סיפור הפיגוע. העיתוי היה קריטי כדי למחות את המחאה לגמרי מעל פני האדמה, ולהזכיר לכולנו מי האויב האמיתי. לפתע פתאום צץ לו ארגון בשם "ועדות ההתנגדות העממיות", עליו לא שמעתי מעודי, ועושה פיגוע מתוכנן ביותר. והפלא ופלא, מיד אחר כך צה"ל מפציץ את מפקד הזרוע הצבאית של הארגון, שידע איפה הוא נמצא, כך נראה, במשך זמן רב. אני לא רומז חס ושלום שמישהו פה, בישראל, תכנן את זה מראש. אני רק אומר מה שהרבה חושבים, והרבה אמרו כבר.

ואז התחילו הקסאמים, כיפות הברזל והתגובות. והסיקור התקשורתי המעצבן, המדיר והנורא, כהרגלו. מי שנכנס לכתבה בקישור בפסקה מעל, אולי לא שם לב, כפי שאני לא שמתי לב בתחילה; הבן/בת של מפקד הזרוע הצבאית נהרג גם כן בהפצצה של צה"ל. לא שמתי לב לכך בכלל בהתחלה, ורק הודות לחבר בפייסבוק שהסב את תשומת לבי לכך ראיתי את זה. האם זה מוצדק? או יותר נכון, האם מישהו דיבר על כך?

וככה שמים לב עוד ועוד, לא משהו חדש כמובן, למחיקה של הרג הפלסטינים בתקשורת. אין משהו יותר טוב לצפות מתקשורת מגוייסת, כמובן. קסאמים בעמוד הראשי, והרג פלסטינים נדחק לעמוד 6, במקרה הטוב. למיטיבי הלכת, אני ממליץ מאוד לקרוא בהקשר הזה את מאמרה של המלכה ג'ודית באטלר, ואת המאמר של אלינה קורן. עמכןם ההתנצלות אגב, שאני לוקח את המאמרים מ"מטעם", שלמרות שהוא כתב עת מצויין, עורכו, יצחק לאור, הואשם באונס. לצערי לא מצאתי את המאמרים האלה במקום אחר.

היו עוד לא מעט מופעי קרקס של התקשורת; כמובן שדוחפים את המצלמות אל פרצופי בנות המשפחה של אלה שנהרגו בפיגוע, כדי לעורר, לחזק ולהנציח את השכול הלא-מספיק-רדום שנמצא פה. ציפי לבני וחבר מרעיה, כמו חברי קדימה נאמנים ואופוזיציה מדופלמת, קוראים להגיב בכל הכוח. ורוני דניאל, הפשיסט הקבוע של ערוץ 2, דורש ישר אחרי הפיגוע: פעולה צבאית בעזה! הוא עוד ישוב בהמשך הפוסט הזה…

בהקשר זה, אני מוריד את הכובע למארגני המחאה ברוטשילד, שלא ויתרו ברגע הקריטי, והמשיכו לומר: "לא, אנחנו לא נתקפל. לא, ביטחוניזם לא מרתיע אותנו." זה בהחלט נתן לי תקווה מחודשת למחאה הזו, כמו גם הסקוואטינג שהתחיל להיות מפורסם בתקשורת, למרות שנראה שהוא נעלם כמו שבא.

ועוד בתקשורת; בין ה"מחאה החברתית" ל"הסלמה הביטחונית", יש מקרה אחד שמתעלה אולי על שניהם – מרגול. התנצלותי מראש על כך שלא אתן קישורים בפסקה הזאת, בגלל שאם הייתי עושה זאת פשוט הייתה הצפה. נעזוב את עניין החפות או האשמה, לא אתעסק בזה כרגע. אלא בשאלה אחרת: למה לכל הרוחות צריכים להתעסק במקרה של מרגול, כ-ל ה-ז-מ-ן? חלילה לא בגלל שהיא מזרחית מפורסמת ופופולרית, נכון? אם תעקבו אחרי רצף התגובות שעלו בעקבות הביקורת הראשונה של מרגול על ההופעה, מוכיחה שה"שד העדתי", קרי גזענות, נמצאת עדיין עמוק עמוק כאן.

ואז בא מופע האיימים של שלי יחימוביץ'. יחימוביץ', תקוותם של הסוציאל-דמוקרטים שחיכו שברק יעזוב את העבודה. אני חייב להודות שכשראיתי את כל הצעירים הנחמדים שעשו לה קמפיין ברחובות, התעורר בי משהו שדומה כמעט לתקווה. איכשהו, השתכנעתי שהיא משהו אחר. ואין ספק, יש קרדיט לתת לה על התודעה הסוציאליסטית שלה. אבל כנראה שזה העניין היחיד שהיא חושבת שצריך להתעסק בו, כי הרי התנחלויות זה לא פשע, נכון? הרי סתם קוראים להן "לא חוקיות". וזה ממש נחמד שילדי ישראל יתחילו את הבוקר כל שבוע בהנפת הדגל ושירת התקווה.

וכשנראה שהעניינים נרגעו בסך הכל, ויש מחאה ענקית – אז יש משבר ביחסים עם תורכיה. רוני דניאל עושה שוב שמות, כשהוא אומר שתורכיה גורמת ל"השפלה לאומית" (הגבריות שלך נפגעה, מר דניאל היקר?), ואומר לערד ניר המתון יותר, בהערה הומופובית-מצ'ואיסטית-דוחה: "אתה יכול להתכופף, אני לא אעשה את זה". לתיאור יפה של מה שקרה שם, ביקורת הטלוויזיה של מורן שריר על זה. ובאחד העמודים של העיתון, מעבר לרשימות על המחאה, תוכנית נפלאה של הממשלה נגד הבדואים. ובפרומו לשבוע הבא – האם היחסים עם "מצרים החדשה" יורעו גם הם?

מה יהיה עם המחאה – איש לא יודע. עכשיו יש רק לקוות שלא יפצחו במלחמה, כי אלוהים, יש להם כל כך הרבה אפשרויות; עזה, מצרים, תורכיה. אולי איראן, סוף סוף? אני ממשיך להחזיק אצבעות.

נ.ב. – בהקשר קצת יותר נחמד, היום הוא עשור ל"מכתב השמיניסטים" הראשון שיצא אחרי אינתיפאדת אל-אקצא. תזכורת חביבה ומעוררת השראה. הנה המכתב שהם כתבו.