פרומיתיאוס

1.
בֵּין פִּנּוֹת הַחֶדֶר פְּרוֹמֶיתֵיאוּס מַשִּׁיל עוֹרוֹ
שׁוֹלֵה גִּידִים מִן הַקִּירוֹת
בְּיָדַיִם מְגֹאָלוֹת פְּקוּחוֹת אַהֲבָה לְאֵשׁ וּמַבָּט

לֹא, אַהֲבָה לַאֲרוֹנוֹת קְבוּרָה שָׁם
אֶפְשָׁר לָנוּחַ עִם הַכָּבֵד
הַדּוֹאֵב הַזֶּה

2.
לֹא נֶעֱנַשְׁתִּי
הֱיוֹתִי בְּשַׂר אֱמֶת
בֹּרַכְתִּי בְּפִי קַדְמוֹנִים קֻלַּלְתִּי
בְּפִי יוֹרְשָׁם כָּךְ

הוּא מַמְשִׁיךְ מְמַלְמֵל כָּל
אֵימַת שֶׁהָעוֹף טוֹבֵחַ
תִּיק וְעוֹד תַּאק
עֵין הָאֵל הַזָּקֵן קוֹרֶנֶת
חִיּוּךְ מַמְזְרִי

רֶגֶל רֶגֶל תִּתְהַלֵּךְ מִתְקָרֵר
וּמַגְלִיד כָּבוּל
רָעוּל
שַׁלְשֶׁלֶת רְדוּמָה

3.
לוּ רָצִיתִי יָכֹלְתִּי לְהַפְסִיק אַךְ הַטַּעַם כֹּה מָתוֹק הוֹ הַטַּעַם וְצִוְחַת
הַכְּאֵב צְעָקוֹת כְּמוֹ שֶׁרַק גֶּבֶר וְאֵיזוֹ מִלָּה זוֹ 
               גבר
יָכוֹל לִצְרֹחַ לִמְרֹט עֲצַבָיו הַכְּבוּלִים

אֲחַיֵּךְ יַקִּירִי בִּמְקוֹרִי הַמַּרְהִיב
עוֹשֶׂה זֹאת בְּשִׂמְחָה
וְלֹא לְאֵיד אַךְ עֲבוֹדָה כְּמוֹ
בְּעֲבוֹדָה מֵאוֹת שָׁנִים
מֵתוֹת עוֹד מְצַפּוֹת לְךָ

4.
כֹּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ לֵיל
שִׁמּוּרִים.

אֶגְרוֹף וְעוֹד
אֶגְרוֹף אֶל תּוֹךְ הַסֶּלַע
הַזָּקוּר טַאק טַאק לוּחַ
אֶבֶן מְסֻתָּת יַד
אֵלִים בּוֹ דְּפִיקָה
וְעוֹד דְּפִיקָה בַּליבַּה
הַקָּרַה

אֵיבָרוֹ מִתְנּוֹדֵד מִצַּד לְצַד
עִם כֹּל מַכָּה

5.
בֵּין גְּמִירָה לִגְמִירָה אוֹ נְקִירָה
פִּצּוּחַ
גַּרְעִינֵי נְשָׁמוֹת קְטַנִּים צִפָּרְנֵיהֶן
אוֹחֲזוֹת אֶבֶן עִקְּשׁוֹת עוֹמֵד
לוֹ אִישׁ חִיל וָרָעַד צוֹחֵק
מֶרֶד נְעוּרִים
מִתְגַּלְגֵּל אֶל אָבִיו וְחַיָּיו מוּל
גּוּף תְּשׁוּשׁ עוֹלָם. בִּמְתִיחַת
קֶשֶׁת אֲרֻכַּת קָנֶה הַחֵץ
וְעֵין הָעַיִט, צִוְחַת פֶּתַע וְאוֹר

6.
בְּגִלְגּוּל פַּטִּישׁ יָדָיו
הוּא מְנַפֵּץ אַחַת. שְׁתַּיִם.
שָׁלֹשׁ. זֵעָה פּוֹרֶצֶת
בְּחָזֵהוּ אַרְבַּע. חָמֵשׁ. וְשׁוּב
פִּצּוּחַ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת
שָׁנִים טַעַם אֲדָמָה נוֹחֵת עַל
שְׂפָתָיו פֶּתַע נְשִׁימַתוֹ
נִרְגֶּשֶׁת סְמוּקָה אֲוִיר חָדָשׁ
צָלוּל בְּצַלְעוֹתָיו

7.
קַח נִגּוּן וְתֵּן מִדְבָּר. לְלֹא רַגְלַיִם אוֹ
אֲוִיר מְדַדֶּה פְּעָמָיו בְּאֵין בְּלִי רֶגַע

רָצִיתִי לִשְׁאֹף הוֹנָה שֶׁל פָּנְדוֹרַה עָרַגְתִּי שֵׁכָר מָתוֹק כֹּה ערֵב לִבִּי פִּקֵּחַ
עֵת רָצוֹן לְהַלְבִּין הִבְשִׁיל קֹטֶב אֱלֵי קֹטֶב פַּעֲמוֹן אֵלִים רָדוּם חָלַמְתִּי לְלֹא פְּנַאי
גְּבִישִׁי זֶהוּת מְכֻרְבָּלִים מִתּוֹךְ עָפָר בָּחַרְתִּי אָדָם וּמִתּוֹךְ אֵפֶר יָצַקְתִּי מִלָּה גּוּפִי
זוֹעֵק תַּחַת כּוֹכָבִים מִתְפָּרֵק לְמוּל קִרְיַת הַבְּרִיאָה עֵינַי חוֹלוֹת צָפִים מִגְדָּלֶי
שַׁיִשׁ לֹא יִתְּנוּ אוֹר לִמְנוּחַתִי תְּפָרִים מַתְחִילִים לְהִתְפּוֹרֵר

8.
מִי זֶה עוֹלֶה מִן הַמַּיִם עָטוּף
מוֹר יָרֵחַ פְּרוֹמֶיתֵיאוּס
מְנַעֵר כַּבְלֵי יָמָיו אֵיבָרוֹ נוֹטֵף
יְרֹקֶת רַגְלָיו
מְטֻנָּפוֹת מֵי שָׁפִיר וְלַאֲוִיר
הוּא מוֹצִיא נִיצוֹץ שְׂפָתַיִם
בּוּעוֹת אֵשׁ וְהִתְפַּכְּחוּת

9.
בֵּין מַדְרֵגוֹת עָשָׁן פּוֹסֵעַ
חֲרִישִׁית נִק נַק נֹק
רַגְלַי רוֹקְעוֹת עַל מִשְׁטָח
מְעֻבָּד פּוֹעֵר שְׂפַתַי אֶל
לַחְלוּחִית עֲבֵשָׁה פְּרוֹמֶיתֵיאוּס

פְּרוֹ מ י ת  י  א   ו     ס      הַיָּד קוֹרֵאת
עֶרְגָּה מְתוּקָה כֹּה
מְתוּקָה טַעַם זֶרַע בִּשְׁעוֹת
הַבֹּקֶר. מֻקְדָּם מֻקְדָּם הוּא עוֹד
קוֹרֵא לִי וַאֲנִי לוֹ
מְנַקֵּר אֶת אַפִּי

מָה זֶה מַזְכִּיר לְךָ?
הוּא מַבִּיט בִּי וְשׁוֹתֵק מַבִּיט
בִּי וּפוֹעֵר יָדוֹ סָבִיב עֵינַי.

10.
אֲנִי לוֹקֵחַ יָדוֹ הָרוֹעֶדֶת בְּפִי
מוֹבִילוֹ אֶל חַדְרִי כַּנֵּס
אֹמַר לְעֵינָיו
מִטָּתִי רַכָּה, כָּרִיּוֹתַי
עֵדֶן
שַׁן פְּרוֹמֶיתֵיאוּס
עֲצֹם גּוּפְךָ לְמַגַּעִי
בִּתְנוּדוֹת R.E.M

בין "העם רוצה צדק חברתי" ל"אַ-שַעְב יֻרִיד אִסְקַאט אַ-נִטַ'אם": מחשבות על מחאת האוהלים

אני חייב להגיד שאני נמצא במצב של רגשות מעורבים לגבי כל מה שקורה. שלא תבינו לא נכון; לא הייתי רוצה להיות ברגשות מעורבים. אם הייתי הרבה יותר מעורב, מרגיש הרבה יותר שלם עם כל מה שקורה – זה היה נהדר. אבל זה לא המצב, ואנסה להסביר פה למה.

משהו קורה פה. אין שום ספק. מה שנראה בהתחלה כאוסף של אנשים שיתפזרו במהרה הוכיח כעיקש וסוחף הרבה יותר. בפעם הראשונה שהייתי ברוטשילד זה היה מאוד מרשים, וזה היה רק כמה ימים אחרי שהמאהל התחיל, והוא השתרע למשך שני בלוקים בלבד. גם האהדה הציבורית שגברה במהירות מסחררת הייתה מאוד מרשימה. אבל משהו שם היה לי חסר; יותר מזה, משהו שם הפריע לי. הטרמינולוגיה של מנהיגי המחאה הייתה כדלקמן, פחות או יותר: "אנחנו צעירים, יפים ולבנים, עשינו צבא, אנחנו עובדים קשה – בעצם, אנחנו בסדר מכל בחינה אפשרית. אז למה, למה אנחנו נדפקים? זה לא מגיע לנו." החלק השני של הטיעון – לגמרי לגיטימי. אני מסכים, ממש לא צריך להידפק. אבל כל הטיעון הזה, של אנחנו בסדר ואנחנו ילדי שמנת, הוא בדיוק הקאטש בכל המחאה. עוד נגיע לכך בהמשך.

מאוד לא נוח לי לכתוב את זה. אני לא אוהב את תסמונת ה"זקן מהחבובות" שאני מפתח. ולכן אני רוצה להדגיש; אני בכל לבי רוצה להיות חלק מהמאבק. לכן, הייתי בהפגנה במוצאי שבת. האווירה הייתה אקסטטית; לדעתי בחיים לא ראיתי כמות כזאת של אנשים שצועדים למען מטרה מסויימת ברחוב. היה חם באותו הערב, גופים מיוזעים נדבקו אחד לשני, דגלים אדומים, באנרים של השמאל הלאומי, שלטים של חד"ש, מרצ, שלל מאבקים על תנאים יותר טובים לפסיכולוגים, לאמהות חד-הוריות. זה היה מטורף לגמרי, אין לי מילים אחרות לתאר את זה. חיפשתי גוש להסתפח אליו, ומצאתי את הגוש היפואי. ברגע שהגעתי לשם ידעתי שזה הגוש איתו אני רוצה לצעוד; פעילים פלסטינים ויהודים, שלטים וססמאות בשתי השפות. אחרי שנתיים ביפו, בהחלט הרגשתי שייך.

אני מוכרח להגיד שהגוש היה יוצא דופן מבין הגושים (לפחות אלה שהיו סביבי רוב הצעדה). מסביב נצעקו ססמאות "העם רוצה צדק חברתי", אליהן הצטרפנו גם אנחנו, אבל גם פירקנו אותן ואמרנו "יפו דורשת צדק חברתי" או "דיור ציבורי", צעקנו "אַ-שַעְב יֻרִיד אִסְקַאט אַ-נִטַ'אם (=העם רוצה להפיל את השלטון)", סיסמה שנהייתה פופלרית לאור המהפכות במדינות הערביות, ואפילו מדי פעם "העם רוצה את סוף הכיבוש" בערבית. הרגע הכי חזק בהפגנה התרחש כל כמה דקות, כשצעקה אחת גדולה והמון רעש יצאו מפי המפגינים והרעידו את אמות הסיפים של הצועדים והמסתכלים מהצד. התגובות של האנשים אל הגוש שלנו היו אוהדות הרבה יותר מכפי שציפיתי; לא הייתי עד לשום ויכוח או עימות איתנו. הדבר הכי עויין שקיבלנו היו בהיות, אבל נראה שהרבה אנשים היו מאוד אוהדים כשעברנו לידם. הערב ההוא בהפגנה היה מטורף לחלוטין, ומעודד מהרבה בחינות. גם לשמוע על כל ההפגנות שנערכו במקביל בערים רבות, ובכלל שלל המאבקים שהצטרפו, מעורר תקווה.

אז איפה, בכל זאת, הבעיה שלי? בדיוק מה שאמרתי בהתחלה; זהו מאבק של ההגמוניה. זהו מאבק של אנשים שקצת הפריע להם בחיים, והם יצאו לרחובות. אני לא רואה בזה דבר רע, להיפך; אני לגמרי בעד אנשים שייצאו לרחובות. אבל כמו תמיד, גם כאן קיים עניין יחסי כוח, והשאלה שלי היא האם כל הקולות מצליחים להישמע. אתמול ושלשום שהיתי וישנתי במאהל המחאה שהוקם ביפו. הפעילים הפלסטינים שם הביעו חוסר שביעות רצון מהשיח המרכזי של "צדק חברתי" שכולם מדברים עליו, כשבעצרת המרכזית מנו את הקבוצות הנפגעות מהממשלה ו"שכחו" את המילה "ערבים". בכלל, השאלה שעולה היא מהו אותו "צדק חברתי" ולמי הוא מגיע. מאהל נוסף שהוקם בגינת לוינסקי ליד התחנה המרכזית, שמורכב מתושבי שכונות הדרום, עובדים זרים ופליטים, ואף הוקם שם אוהל טרנסי (!go go go), פונה לפחות שלוש פעמים על ידי המשטרה. אולי הוא לא היה לבן מספיק? בהפגנה הראשונה שהייתה צעד גוש נשים (בו הונף גם דגל ביסקסואלי 🙂 שדיברו על העלאת גיל הפרישה לנשים ופמיניזם בכלל וזכו (למיטב ידיעתי) ליחס תמה של "מה הקשר לפמיניזם?" או "מה הקשר ללהט"ב?"

הטענה שברוטשילד מתקיים דיון ער על הרבה דברים היא בהחלט נכונה; כשהסתובבתי שם אתמול ראיתי שבכל פינת אוהל ותחת כל סככה מתקיימים דיונים ארוכים, חלקם על מי מנוחות וחלקם לוהטים, על שלל נושאים. זה היה מאוד מרשים ומרגש שדיונים על נושאים ציבוריים עולים בתדירות כה גבוהה. עם זאת, אי אפשר להתנער מהתחושה שכל הזמן מציפה את המאהל המרכזי שהמאבק הוא "לא פוליטי". הניסיון של תנועות ימין לנכס את המאבק לקונספירצית שמאל קיצוני היא מגוחכת. גם אם מובילי המאבק ברוטשילד מודעים לדברים הבעייתיים פרט (ואף יותר) למחאת הדיור, כמו הכיבוש, חוסר השיווין לאוכלוסייה הפלסטינית ועוד שלל מאבקים שיש להיאבק, הם לא מזכירים זאת כי הם יודעים שבמקרה כזה, 90% מהמוחים יעזבו את המקום. זה הקאטש שדיברתי עליו. גם אם אין כוונות להשתיק קולות, זה נעשה בכל מקרה.

למרות הדיבורים על מהפכה, אני לא יכול שלא להיות סקפטי. אני מצר על כך מאוד; זה לא אומר שאפסיק לנסות. אני נמצא במאהל ביפו ומתכנן לבקר במאהל בלוינסקי, וגם ברוטשילד שוב. אבל כמו שדיברתי עם מישהי שפגשתי בגוש היפואי בהפגנה, חוסר האונים והזעם על הממשל שהיו במהפכות במצרים, תוניסיה ובמדינות האחרות לא קיים פה. הרעיון שזה יהפוך להתקוממות עממית אמיתית נגד הממשלה נראה לי מופרך. מה שיקרה לדעתי, הוא שבמקרה הטוב מובילי המאבק יקבלו חלק מדרישותיהם באופן מיידי מבלי שהדבר יחלחל מטה, ובמקרה הגרוע תוצע תוכנית חומש או רפורמת שקר כלשהו ש"תשפר את המצב" תוך כמה שנים טובות.

אני מקווה בכל לבי שהעתיד הקרוב יוכיח שאני טועה.

יציאה מהארון, יציאה מהארון, יציאה מהארון

חשבתי לעשות את הרשומה שפותחת את הבלוג החדש שלי (האחרון היה בגיל 14 או משהו כזה, ולא החזיק יותר מחודשיים ושתי רשומות) רשמית משהו, בה אני מציג את עצמי ולמה אני כותב בלוג וכו' וכו'. אבל, כפי שכתבתי בהסבר על עצמי, כל ניסיון ברור לכתוב על עצמי יחטא בסטטיות, וחבל. אנחנו אנשים דינמיים, ומשתנים הרבה דברים כל הזמן, ובטח שהאישיות והדיעות שלנו לא יכולות להיות מכווצות למשפטים קצרים כמו בקורות חיים. ובכל זאת, על מה לכתוב רשומה ראשונה?

לפני כמה ימים נתקלתי בקול קורא לכותבים לעיתון מקוון בשם העיתון השחור בנושא "יציאה מהארון". ואכן, אף פעם לא באמת כתבתי על היציאה מהארון שלי. כלומר על היציאות מהארון שלי. המתמשכות. ובעצם, זה לא רע לפתוח רשומה ראשונה בבלוג בנושא הזה. הרי, גם בלוג הוא יציאה מהארון.

***

ארון הבגדים שלי לא מסודר אף פעם. לא זכורה לי פעם אחת שארכה יותר מכמה שעות שבה הארון שלי נשאר מסודר. אולי בגלל זה אני כל הזמן יוצא מהארון?

הרבה אנשים חדשים שאני פוגש, או כאלה שאני יוצא מולם מהארון בשלב זה או אחר, שואלים אותי פעם אחר פעם את אותה השאלה בגלגולים שונים – "יצאת כבר מהארון?", "מי כבר יודע?", "אתה כבר בחוץ?" ועוד כהנה וכהנה שאלות שבסופו של דבר מצמצמות את הכל לתפיסה אחת – יש ארון אחד (בצבע ורוד כנראה? או שאולי אני לבוש ורוד כשאני יוצא ממנו?) שממנו אנחנו יוצאים פעם אחת וזהו. אחר כך זה הכל עניין של מי מקבל אותך יותר בקלות ומי פחות, למי לוקח זמן לעכל את זה, וזהו פחות או יותר. הארון כבר מאחורה ומעלה אבק.

אז למה הוא נמצא באופק כל הזמן? או יותר נכון למה אני מרגיש שכל הזמן, כל יום, אני יוצא ממנו שוב ושוב, ברצוני או בעל כורחי? כי הארון הוא נצחי.

אוקיי, אולי סייג קטן לפני שנמשיך; ארון כזה לא יהיה נצחי בעולם אידיאלי, בו לכל אחד תהיה ההזדמנות לבחור את נטיותיו המיניות וזהויותיו המגדריות בלי לחצים חיצוניים מהחברה, בו לא יהיו יחסי כוח – אולי אז לא יהיה ארון. כיוון שעולם כזה לעולם לא יתקיים, יש להניח שהארון יהיה כאן לזמן ארוך מאוד.

אני ביסקסואל. לקחה לי חתיכת כברת דרך להגיע למסקנה הזו, שהשתנתה במהלך הזמן והיחס שלי אל כל הגדרה בכל פעם היה שונה ומלא בתחושות, חלקן של גאווה וחלקן של חששות, והמון כאלה באמצע. כשאנשים שואלים אם אני מחוץ לארון, התשובה הראשונית שלי היא "כן". נכון, אני בדרך כלל לא מסתיר את הזהות הביסקסואלית שלי.

ואז קורה פתאום מקרה. לדוגמא, אני נכנס לחנות בגדים כדי לקנות לי שמלה זולה בשביל מופע דראג. לא ביקשתי עזרה מהמוכרת, פשוט חיפשתי שמלה. היא הביטה בי בחצי חיוך שלא יכולתי לפרש. כשלבסוף הצגתי לה את השמלה האדומה (היפהפייה, יש לציין) שבחרתי, היא חייכה ושאלה אותי: "לחברה שלך?" כמובן שיכולתי לענות "לא, זה בשביל מופע דראג" או אולי משהו שיותר יחרפן אותה: "זה בשביל הבן זוג שלי." אבל בחרתי לסתום את הפה ולהנהן בביישנות, לעבור לגמרי כסטרייט טוב שקונה מתנה לחברה שלו. ואמנם אני פתוח מאוד לגבי הנטייה המינית שלי, אבל במקרה הזה המילים פשוט לא יצאו לי מהפה.

ומה קורה עם ההורים? ושאר המשפחה? והחברים? והזה שלמד איתך פעם בבית ספר? והמורה ההיא? והמכר? מול כל אחד, כל פעם, ניצבת בפניי הבחירה האם לצאת מהארון, או לא. לפעמים היא בעל כורחי, אם אני הולך עם טבעת אוחצ'ית, או עם בן הזוג שלי בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים. ומתי הארון הזה נגמר בכלל? מה אם אלה שיצאתי מולם כהומו, כשהגדרתי את עצמי ככה? ומה יקרה אם אני "אהפוך" לטרנסג'נדרית? או ג'נדרקוויר? Deja vous all over again…

ואז יש את כל העניין הביסקסואלי. בסדר, אז אתה ביסקסואל, נמשך לשני מגדרים או יותר. סבבה לגמרי (הייתכן? המון אנשים בכלל לא מסוגלים לבלוע את זה שמישהו נמשך לשני המגדרים גבר ואישה, שלא לדבר על זה שקיימים בכלל עוד מגדרים..). למה אתה צריך לשתף אותנו בזה? זו בסך הכל משיכה. אז חברים, יש לי חדשות בשבילכם; יש דבר כזה זהות ביסקסואלית. אבל איך זה מתבטא, שואלים אותי. גם ככה בן אדם יכול להיות רק עם בן זוג אחד, או בחור או בחורה. אז דבר ראשון, יש דבר כזה שנקרא פוליאמוריה, שזה סוג מערכת יחסים לא מוכרת בחיים ההטרונורמטיביים של רוב האנשים (מערכת יחסים אגב בה אני נמצא). דבר שני, גם אדם שנמצא במערכת יחסים מונוגמית יכול באותו זמן להימשך לאנשים אחרים ולמגדרים אחרים. גם יהודי מתפלל הוא יהודי מתפלל גם כשהוא לא עושה את זה באותו הרגע (ונשים שנייה בצד את ההנחה המהותנית המשתמעת מכך, שאנשים נולדים עם הזהות המינית או המגדרית שלהם). אבל זה כל אלה הם כנראה בכלל נושא לרשומה על ביסקסואליות.

אם כן, כפי שנאמר, הארון הוא התמודדות מתמדת, שמלווה אותנו, הלהטב"קים, לכל מקום. זה דבר שנתמודד איתו בעבודה חדשה, ברחוב, מול אדם חדש שמכירים, מול אנשים שעשו לנו אאוטינג, מול אנשים שלא מקבלים אותנו. על התפיסה שיש ארון אחד, אני יכול לענות משפט משעשע, שראיתי על חולצתו של מישהו באירוע הגאווה בבאר שבע – Ok guys, I'm out of the closet, now where the hell is Narnia?