זכרונות עבר

***אזהרה: הפוסט הזה מכיל תכנים קשים שיכולים לעורר רגשות לא פשוטים. אם אתןם מרגישותים שלא רוצות לקרוא, או רוצים להפסיק באמצע, ממש לא אעלב.***

אתה יודע, לפעמים אני עדיין חושב עליך. אתה עולה לי במחשבות סתם ככה, פתאום. לפעמים זה גם לא כל כך סתם, זה קורה כשאני עולה על קו אוטובוס שהיינו עולים עליו יחד, או כשאני עובר ליד השכונה שלך במקרה, במקומות שיש לנו זכרונות משותפים מהם. לפעמים, אבל רק לפעמים, אני פוחד שאפגוש אותך פתאום.

אתה זוכר את שיחות הטלפון הארוכות האלה, בהן פשוט נאנחת לי בטלפון, אמרת לי שאני אף פעם לא שם? אני לא מבין איך יכולת לומר את זה. כל שבועיים, כמו שעון, אני שם, בחדר שלך, מוריד את הבגדים, נשכב כאילו כלום. זה נעים לזיין בובה? אתה מרגיש שאתה שולט בחיים שלך, מוציא פורקן ותסכולים? תמיד אחרי זה אני קם, בשלב מסויים כבר לא מנסה אפילו ליהנות, שוטף ידיים, לובש את הבגדים, מסדר את השיער. השיער תמיד מתבלגן, צריך להחזיר אותו למקום. מה הם יחשבו כשאני אחזור הביתה עם שיער פרוע?

תמיד כשהרמתי את הקול היית מתעצבן. למה אתה צועק עליי, היית שואל, כשבכל הזדמנות שנייה אתה היית זה שצועק עליי. איך אני מעז, שאלת אותי, איך אני מעז להשוות אותך לאנשים שעשו לך את הדברים האלה? ואז באה הסחיטה הרגשית, הבקשות, השקרים. הדיכאון. הרי כל זה היה כדי להוציא אותך מדיכאון, לא? אתה אמרת לי שזה עזר לך. זה לא אתה, אמרת לי בשלב מסויים. זה עוזר לי לפרוק דברים.

זוכר שישבנו ארבעתנו, כמה חברים, ממש חיכית שהם ילכו, יכולתי לראות את זה בעיניים שלך. כשהם הלכו עבר לך זיק. הבית ריק. עכשיו יכולת להוריד אותי על הברכיים, ולשלוף אותו שאמצוץ. ואולי בעצם אני מעוות הכל? הרי לא אמרתי לא. וכן, לפעמים גם נהניתי. אבל היה את הגבול הדק הזה שפשוט לא ידעת שהוא קיים. אני לא ידעתי שהוא קיים. וכל כך הרבה פעמים הגבול הזה נשבר, עד שכבר נהייתי אטום.

כשאזרתי אומץ ואמרתי לך, בפעם המי יודע כמה, שדי, מספיק, אני לא רוצה יותר, התנפלת עליי בהתחלה. לא כהרגלך אמנם, לא בצעקות. אמרת שזו אולי טעות, שדברים יכולים להיות אחרת. אחר כך ביקשת, רק עוד פעם אחת. לעשות לך closure וזהו. זה יעזור לך. אבל בסוף התעקשתי, וקיבלת את זה.

אחר כך דברים נראה כאילו הדברים הסתדרו, פתאום המסילה יושרה. אבל בשלב מסויים לא יכולתי יותר. לא יכולתי עם הזלזול שלך, ההתנשאות, הקרירות והרמיזות. ולא יכולתי להישאר עם הזכרונות. גם עכשיו קשה לי איתם. לפעמים זה מרגיש כמו לפתוח עם מחט פצע שכבר התחיל להחלים, ולחטט שוב ושוב. מצטער, המטאפורות יכולות להיות קצת זולות כרגע. אבל לפעמים זה נראה כמו התחלה של תהליך השלמה.

גם זה משהו.

רגעים היסטריים ורגעים היסטוריים

[כותרת הפוסט לקוחה מספרם של ההיסטוריון הגדול (על אף היותו אירופוצנט לא קטן), מיכאל הרסגור ז"ל והד"ר אהוד פוקס. אני מוכרח להודות שטרם קראתי את הספר, אבל הוא אמור להיות מומלץ.]

היסטריה. אני חושב שזו מילה שיכולה לסכם יפה את התחושה ששוטפת את הממשלה כרגע, את התקשורת, ואת חלק מהציבור. ניסו לדחוף לנו את התחושה הזו במשך זמן רב מאוד. כבר זמן רב "מזהירים" אותנו, מטלטלים אותנו, מפוצצים את מוחינו בגירויי איימים; ספטמבר השחור, ספטמבר הנורא, טילים בספטמבר, הולכים לגמור אותנו.

והנה ספטמבר הגיע, והגיעה שעתם של הפרשנים. המדיה כבר שצפה וקצפה פרשנויות על ה"מהלך הפלסטיני" ועל כל השפעותיו, ועתה ביתר שאת; הנה זה קורה, רק עוד שבועיים, עוד שבוע, מחר. יש לציין שאט אט ההיסטריה החלה לשכוך, או לפחות לשנות פאזה. לא עוד מדברים על טילים, אלא על פעולות ואסטרטגיות, עיכוב והאצה של המשא ומתן. אין ספק שכל הפרשנים לענייני ערבים חוגגים – הנה, עידן התהילה שלהם. בהתחלה האביב הערבי בא להם בטוב, להשוויץ להם במבטא הרהוט בשמות המפתח של "העולם הערבי" שהם מכירים, וכעת; הליכה לכיוון מדינה פלסטינית. הנה אפשר לדבר מה מניע את אבו-מאזן, איזה מהלך בדיוק יעשה ג'יבריל רג'וב, באילו חדרים יסתובב נביל שעת'. ועל כולם תלוי על המצח דוק של היסטריה, שעדיין קיימת.

גם בקרב הפוליטיקאים שוררת היסטריה, והם עושים הכל כדי להפיץ אותה הלאה. הדני דנונים למיניהם ושאר ירקות מופלאים, מזדעזעים כל פעם מחדש מהמהלך הזה, כאילו הם לא ידעו על כך; איך, איך הם מעזים לפנות לאו"ם? הרי זו פרובוקציה, אסון דיפלומטי ממש, קטסטרופה! אז מרחיבים את סמכויות המשטרה, עושים תרגילי דמה להפחיד את הציבור, כל דבר כדי למנוע מקרה של "התפרעויות" של פלסטינים. וחברי קדימה, בהיסטריה משל עצמם, ממהרים להאשים את הממשלה – הנה, בגללכם קרה דבר כזה! בגללכם ישראל נמצאת במצב מדיני עגום שכזה!

ואני רק מחכה לילד הקטן, זה שצועק "המלך הוא עירום", שיבוא ויגיד, "למה?". למה הפלסטינים עושים דבר כזה? אף אחד מכם לא שאל את זה. ובכן, למה? כי יש להם זכות לעשות את זה. כן, הפלא ופלא, למדוכא יש זכות לשאוף להיות משוחרר. על אחת כמה וכמה; למדוכא יש זכות לפעול כדי לעשות זאת. זה משהו שנראה שכל הפרשנים, הפוליטיקאים ושאר ההיסטריים שוכחים (או מעדיפים לשכוח).

זהו רגע היסטורי לפלסטינים; אפשר לשמוע על ההתרגשות הרוחשת בערי וכפרי הגדה, ולראות אותה ממש בפלסטינים אזרחי ישראל. כן, מובן שמחר לא תהיה לפלסטינים מדינה. אבל הרי זה היה ברור מראש. נאום אובמה אתמול אשרר זאת סופית. ארצות הברית תטיל וטו על ההצעה, ולא משנה מה יאמרו המדינות האחרות במועצת הביטחון. ובכל זאת, גם זה לא ימנע מהרגע הזה להיות רגע היסטורי מיוחד במינו. בעתיד, הלוט מאוד בערפל, יביטו לאחור ויאמרו שזהו היום שהעולם הכיר בפלסטין כמדינה. אולי אפילו יאמרו שזהו היום שמדינת פלסטין נוסדה בו, מי יודע.

ואת זה נראה שהמדיה מפספסת. היא שרויה בהיסטריה, בפאניקה, בעצבים. אבל רגע היסטורי חגיגי נפרש עלינו כאן, והוא גדול, הוא ענק. אני מקווה לזכור את הרגע הזה לא כהיסטריה בת חלוף, אלא כהיסטוריה בהתהוותה.

מה יהיה?

הרבה מחשבות טסו לי בראש בשבועיים האחרונים, ועקב מעבר דירה לבאר שבע (איזה מגניב זה, הא? :)) לא ממש יצא לי לכתוב. והדברים, כהרגלם, מתנהלים בקצב מסחרר, אז אם אתם מרגישים שאני מדבר על דברים שכבר דוברו, לא איעלב אם תבחרו שלא לקרוא. מה שכן, מומלץ להגיע לנ.ב. בסוף – הפתעה נחמדה.

***

עכשיו אני, כמו הרבה אנשים, תוהה מה יהיה. הייתי אתמול בהפגנה הגדולה. הייתי בהפגנות הגדולות האחרות. הייתי פעיל במשך בערך שבועיים במאהל היפואי. ועכשיו האוהלים מתחילים להתקפל. מה יקרה? אין לי מושג, כמו לרוב האנשים. עם זאת, יש כמה דברים שמסתחררים סביבנו במערבולת חושים, שמטרידה אותי לא מעט.

המחאה המשיכה והמשיכה, ואז, באופן תמוה ובעיתוי מעורר חשד, חל הפיגוע בדרום, ואיתו ה"הסלמה הביטחונית". משהו הריח, ועדיין מריח, מסריח מכל סיפור הפיגוע. העיתוי היה קריטי כדי למחות את המחאה לגמרי מעל פני האדמה, ולהזכיר לכולנו מי האויב האמיתי. לפתע פתאום צץ לו ארגון בשם "ועדות ההתנגדות העממיות", עליו לא שמעתי מעודי, ועושה פיגוע מתוכנן ביותר. והפלא ופלא, מיד אחר כך צה"ל מפציץ את מפקד הזרוע הצבאית של הארגון, שידע איפה הוא נמצא, כך נראה, במשך זמן רב. אני לא רומז חס ושלום שמישהו פה, בישראל, תכנן את זה מראש. אני רק אומר מה שהרבה חושבים, והרבה אמרו כבר.

ואז התחילו הקסאמים, כיפות הברזל והתגובות. והסיקור התקשורתי המעצבן, המדיר והנורא, כהרגלו. מי שנכנס לכתבה בקישור בפסקה מעל, אולי לא שם לב, כפי שאני לא שמתי לב בתחילה; הבן/בת של מפקד הזרוע הצבאית נהרג גם כן בהפצצה של צה"ל. לא שמתי לב לכך בכלל בהתחלה, ורק הודות לחבר בפייסבוק שהסב את תשומת לבי לכך ראיתי את זה. האם זה מוצדק? או יותר נכון, האם מישהו דיבר על כך?

וככה שמים לב עוד ועוד, לא משהו חדש כמובן, למחיקה של הרג הפלסטינים בתקשורת. אין משהו יותר טוב לצפות מתקשורת מגוייסת, כמובן. קסאמים בעמוד הראשי, והרג פלסטינים נדחק לעמוד 6, במקרה הטוב. למיטיבי הלכת, אני ממליץ מאוד לקרוא בהקשר הזה את מאמרה של המלכה ג'ודית באטלר, ואת המאמר של אלינה קורן. עמכןם ההתנצלות אגב, שאני לוקח את המאמרים מ"מטעם", שלמרות שהוא כתב עת מצויין, עורכו, יצחק לאור, הואשם באונס. לצערי לא מצאתי את המאמרים האלה במקום אחר.

היו עוד לא מעט מופעי קרקס של התקשורת; כמובן שדוחפים את המצלמות אל פרצופי בנות המשפחה של אלה שנהרגו בפיגוע, כדי לעורר, לחזק ולהנציח את השכול הלא-מספיק-רדום שנמצא פה. ציפי לבני וחבר מרעיה, כמו חברי קדימה נאמנים ואופוזיציה מדופלמת, קוראים להגיב בכל הכוח. ורוני דניאל, הפשיסט הקבוע של ערוץ 2, דורש ישר אחרי הפיגוע: פעולה צבאית בעזה! הוא עוד ישוב בהמשך הפוסט הזה…

בהקשר זה, אני מוריד את הכובע למארגני המחאה ברוטשילד, שלא ויתרו ברגע הקריטי, והמשיכו לומר: "לא, אנחנו לא נתקפל. לא, ביטחוניזם לא מרתיע אותנו." זה בהחלט נתן לי תקווה מחודשת למחאה הזו, כמו גם הסקוואטינג שהתחיל להיות מפורסם בתקשורת, למרות שנראה שהוא נעלם כמו שבא.

ועוד בתקשורת; בין ה"מחאה החברתית" ל"הסלמה הביטחונית", יש מקרה אחד שמתעלה אולי על שניהם – מרגול. התנצלותי מראש על כך שלא אתן קישורים בפסקה הזאת, בגלל שאם הייתי עושה זאת פשוט הייתה הצפה. נעזוב את עניין החפות או האשמה, לא אתעסק בזה כרגע. אלא בשאלה אחרת: למה לכל הרוחות צריכים להתעסק במקרה של מרגול, כ-ל ה-ז-מ-ן? חלילה לא בגלל שהיא מזרחית מפורסמת ופופולרית, נכון? אם תעקבו אחרי רצף התגובות שעלו בעקבות הביקורת הראשונה של מרגול על ההופעה, מוכיחה שה"שד העדתי", קרי גזענות, נמצאת עדיין עמוק עמוק כאן.

ואז בא מופע האיימים של שלי יחימוביץ'. יחימוביץ', תקוותם של הסוציאל-דמוקרטים שחיכו שברק יעזוב את העבודה. אני חייב להודות שכשראיתי את כל הצעירים הנחמדים שעשו לה קמפיין ברחובות, התעורר בי משהו שדומה כמעט לתקווה. איכשהו, השתכנעתי שהיא משהו אחר. ואין ספק, יש קרדיט לתת לה על התודעה הסוציאליסטית שלה. אבל כנראה שזה העניין היחיד שהיא חושבת שצריך להתעסק בו, כי הרי התנחלויות זה לא פשע, נכון? הרי סתם קוראים להן "לא חוקיות". וזה ממש נחמד שילדי ישראל יתחילו את הבוקר כל שבוע בהנפת הדגל ושירת התקווה.

וכשנראה שהעניינים נרגעו בסך הכל, ויש מחאה ענקית – אז יש משבר ביחסים עם תורכיה. רוני דניאל עושה שוב שמות, כשהוא אומר שתורכיה גורמת ל"השפלה לאומית" (הגבריות שלך נפגעה, מר דניאל היקר?), ואומר לערד ניר המתון יותר, בהערה הומופובית-מצ'ואיסטית-דוחה: "אתה יכול להתכופף, אני לא אעשה את זה". לתיאור יפה של מה שקרה שם, ביקורת הטלוויזיה של מורן שריר על זה. ובאחד העמודים של העיתון, מעבר לרשימות על המחאה, תוכנית נפלאה של הממשלה נגד הבדואים. ובפרומו לשבוע הבא – האם היחסים עם "מצרים החדשה" יורעו גם הם?

מה יהיה עם המחאה – איש לא יודע. עכשיו יש רק לקוות שלא יפצחו במלחמה, כי אלוהים, יש להם כל כך הרבה אפשרויות; עזה, מצרים, תורכיה. אולי איראן, סוף סוף? אני ממשיך להחזיק אצבעות.

נ.ב. – בהקשר קצת יותר נחמד, היום הוא עשור ל"מכתב השמיניסטים" הראשון שיצא אחרי אינתיפאדת אל-אקצא. תזכורת חביבה ומעוררת השראה. הנה המכתב שהם כתבו.