אבל למה אתם צריכים לצעוד בשביל זה?

הטקסט הבא נכתב ופורסם ככתבה בעיתון "מעורב", עיתון היחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה בבאר שבע, בגיליון בנושא נראות. עותק אלקטרוני של הגיליון אפשר למצוא כאן (אם אתםן נכנסות, מומלץ לקרוא גם את הכתבה שנמצאת עמוד לפני הכתבה שלי, שכתבה חברה טובה, מעיין).

***

"באמת, אין לי בעיה עם הומואים, אבל למה הם צריכים לצעוד ברחובות בשביל זה?" כמה פעמים אנחנו, להט"בקים (לסביות, הומואים, טרנסג'נרז, ביסקסואלים וקווירז), שמענו את האמירה הזו. שוב ושוב היא מוטחת בגלגולים שונים. "אני לא צועד בשביל הסטרייטיות שלי," ממשיך ואומר הסטרייט התורן. העניין הוא, אדון סטרייט, שהמיניות שלך נמצאת בכל מקום; בסרטים, בספרים, בפרסומות רחוב, בזוגות שהולכים יד ביד, בחתונות. סטרייטים לא צריכים לצעוד בשביל החופש שלהם; הם נראים כל הזמן. אם להטב"קים לא יצעדו, הם יהיו שקופים.

סוגיית הנראות מקבלת תוקף ומשמעות מיוחדים במצעד הגאווה. מצעד הגאווה במקור בא כדי לציין את מהומות סטונוול שהתרחשו בניו-יורק ב-1969, אחת הפעמים הראשונות שלהטב"קים יצאו נגד האלימות המשטרתית שהופעלה נגדם. המצעד הוא בראש ובראשונה הפגנה; מקום של הפגנת נוכחות ושחרור, מקום שאומר לסביבה הסטרייטית "תראו אותי!".

נראות לא מלווה להטב"קים רק במצעדי גאווה. הסוגיה נוגעת ונמצאת בכל מקום; בבית, בעבודה, בלימודים, ברחוב. כל פעם זו התלבטות למי לספר ועד כמה. אבל גם אז, גם אחרי ה-יציאה מהארון (לא שיש אחת כזו), יש עוד כל כך הרבה. ברגע שאנשים שומעים שאני נמשך ואוהב בנים, הם מיד מניחים שאני הומו. כמה וכמה מהם הופתעו כשהם גילו שאיזה פלא, אני נמשך גם לבנות. כשרואים אותי הולך בבגדים "גבריים", אף אחד לא מתאר לעצמו שאני עושה מופעי דראג, מאופר ולבוש שמלה, גרביונים ונעלי עקב. כששומעים שיש לי בן זוג, מיד מניחים שאני במערכת יחסים מונוגמית עם גבר, למרות שבעצם אני במערכת יחסים פוליאמורית (מרובת אהבה) עם ג'נדרקוויר – מישהי שהמגדר שלו הוא גם גבר, וגם אישה.

אני רוצה שאנשים ידעו איך אני מנהל את אורח החיים שלי. אבל שכבות על שכבות של השתקה גורמות לי להתלבט כל פעם מחדש. ואני יודע, שאם לא יראו אותי – האספקטים האלה, שכל כך מהותיים בחיים שלי, יהפכו לשקופים, יושתקו.

בעיית הנראות אופפת את קהילות הלהטב"ק גם מבפנים. להטב"קים שמערערים על הנורמטיבי נדחקים לאחור בתוך הקהילה, מושתקים, נהיים שקופים. זה לא מקרי שהמאבק למען זכות שווה לפונדקאות לזוגות הומואים היא זו שבכותרות, ולא הזכות של א/נשים טרנסג'נדרים לדיור הוגן, קבלה לעבודה ללא אפליה ומרחב בטוח ללא אלימות ברחובות. זה לא מקרי שפעילים להטב"קים שמניפים שלטים נגד הכיבוש במצעד הגאווה חוטפים ביקורת לעומת כאלה שמניפים דגל ישראל. "דגל ישראל זה לא פוליטי", כמובן.

כבר שנתיים שהגרסה הבאר שבעית למצעד הגאווה, "אירוע הגאווה", מתרחשת על הגג של "מרכז הצעירים" בעיר העתיקה. כשהוא מתרחש על גג, אירוע גאווה, חשוב ככל שיהיה, משיג מעט מאוד מהמטרות שלו. שוב אנחנו נכנסים ללופ של בלתי-נראות. בגיליון הקודם של "מעורב" פורסם טור על גאווה ופריפריה, שדיבר על באר שבע כמקום עם קהילה להטב"קית בועטת. הגיע הזמן שהשנה היא תצעד ברחוב, ותראה לכולם שהיא כאן ולא הולכת לשום מקום. כמו שכמה פעילות, ביניהן אני, צעקנו באירוע הגאווה האחרון: "על הגג לבד לא טוב, גאווה עושות ברחוב!"