על הבמה בשמלה אדומה וקשת

ובכן, עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי. חבל להתעכב על התנצלויות – זה מה שעשיתי כשהייתי ביסודי וניסיתי לכתוב יומן, כל פעם התנצלתי בפניו בתחילת הדברים על שלא כתבתי בו הרבה זמן. מן הסתם עברו המון דברים מאז שכתבתי את הפוסט האחרון – אבל חבל להרחיב עליהם בפוסט הזה. פעם הבאה, או אחריה. תיהנו.

***

חישבתי את זה, ובשלושה חודשים הצלחתי להופיע בארבעה מופעי דראג. לא רע, בהתחשב בזה שבאוקטובר האחרון זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי אי פעם.

אני זוכר ששנה שעברה הלכתי בפעם הראשונה למסיבה קווירית; לא מסיבה של הומואים, אלא מסיבה שיש בה מגוון של אנשים ומגדרים. זה היה בדרס-אפ, "ליין" של מסיבות מגניבות ממש שנערכות בבר הרוגטקה בתל-אביב. הייתי לבוש שמלה ורודה נוצצת, נעלתי נעליים קטנות עליי בכמה מידות. זה היה במרץ והיה ממש קר, ואם זה לא מספיק, בעודי רועד בשמלה ועולה במדרגות לכיוון המקום, מתרגש וחושש כאחד, אני פוגש את המנחה שלי מסדאקה (המסגרת בה הייתי באותו זמן) שם, רואה אותי בשמלה מנצנצת.

המסיבה הייתה חוויה מדהימה; זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי במרחב בטוח במסיבה, פעם ראשונה שלבשתי שמלה בפומבי. היו שם הופעות דראג – זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הופעות לא כמו ש"שומעים עליהן", לא דראג קלאסי כמו שמכירים אותו. ראיתי הופעות פוליטיות, חתרניות (אני לא רוצה לומר שדראג "קלאסי", אם אפשר להגדיר אותו כך, הוא לא חתרני, אבל…), ומיד עלה בדעתי הרעיון לעלות לשם מתישהו.

לקח לזה זמן, ובסוף זה הגיע. ואז שוב, ואז שוב. זה תחום חדש לי לחלוטין, ואחרי שאני מופיע, זה ממלא אותי, איך לומר.. אדרנלין? התלהבות? אני חושב שזה בעיקר מעצים. עצם העובדה של ללבוש בגדים ש"אסור", לדבר בנקבה. ולעלות עם זה לבמה.

הייתה לי הופעה מרגשת במיוחד לפני כמה שבועות – בדרס-אפ נוסף. לא יכולתי כל כך להתאמן בבית, ובאתי חצי מוכן. לבשתי את השמלה האדומה שלי, גרביונים מפוספסים באדום-לבן, ונעלי העקב השחורות שלי (כבר במידה הנכונה). קשת עם פרח אדום בשיער. שמו אותי בסבב השני של ההופעות, כך שהיה לי לא מעט זמן להילחץ. בהפסקה אמרתי לבויפרנד שלי שאני לא רוצה להופיע. כולם נראו לי כל כך מהממות, ועלו לי המון רגשי נחיתות.

אבל אז, כשכולם חזרו מהפסקת האוויר והעישון, המנחה המקסים הציג אותי. והיה משהו במה שהוא אמר שתפס אותי כל כך חזק שאני עדיין מתרגש כשאני חושב על זה. "המופיעה הבאה היא יפה, היא עדינה, אלגנטית." המילים אחזו בי כל כך חזק שכמעט בכיתי. הוא דייק כל כך בלי שהוא ידע את זה. בלי שידעתי שאפשר לדייק במילים האלה. אף אחד לא תיאר אותי במילים האלה אף פעם. במילים האלה במגדר הזה.

ועליתי ועשיתי את הנמבר. עשיתי ליפסינג לשיר המדהים "Between the bars" (בעיבוד שנעשה לסרט האחרון המצויין של אלמודובר). וכשהאורות כבו כולם מחאו כפיים. החבריםות החמודות שלי נורא החמיאו לי כמובן, ואחר כך כשרקדתי במסיבה מישהי שאני בכלל לא מכיר אמרה לי שנורא ריגשתי אותה.

והרבה אחרי המסיבה, עדיין הדהדו לי המילים של מנחה הערב בראש. הן עדיין מהדהדות לי. ואני כל כך מתרגש(ת).

***

אמנם שמתי לזה קישור בתוך הטקסט, אבל רציתי לתת לשיר הזה את הכבוד שלו, אחרי שכל כך התאהבתי בו.

מודעות פרסומת

10 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. נועם
    פבר 03, 2012 @ 01:41:35

    פוסט מצוין! התעוררתי לחיים ב1:40 בלילה! תמשיך ככה 🙂

    להגיב

  2. שי
    פבר 03, 2012 @ 04:09:14

    אח! אהובתי! כל הכבוד! יישר כוח!
    באמת שיר מקסים. להתראות בקרוב!

    להגיב

  3. רות
    פבר 04, 2012 @ 23:29:07

    שכחתי שאני עדיין מנויה עד שמייל תזכורת על פוסט הופיע אצלי במייל.
    המילה "הופעות" בפסקה השישית כתובה לא נכון.

    להגיב

  4. bidyke
    פבר 05, 2012 @ 13:48:37

    מקסים 🙂 תודה על הפוסט.

    להגיב

  5. יוסףה מקיטון
    פבר 09, 2012 @ 15:04:43

    אוהבת אותך, אמיץה שכמוך. וסאחה על המנחה שככה דייק ועליך שככה הבאת את הלב ותימללת אותו – שם וכאן. מחכה לראות את הסרט ואז לשמוע אותך מדבר עליו.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: