בין "העם רוצה צדק חברתי" ל"אַ-שַעְב יֻרִיד אִסְקַאט אַ-נִטַ'אם": מחשבות על מחאת האוהלים

אני חייב להגיד שאני נמצא במצב של רגשות מעורבים לגבי כל מה שקורה. שלא תבינו לא נכון; לא הייתי רוצה להיות ברגשות מעורבים. אם הייתי הרבה יותר מעורב, מרגיש הרבה יותר שלם עם כל מה שקורה – זה היה נהדר. אבל זה לא המצב, ואנסה להסביר פה למה.

משהו קורה פה. אין שום ספק. מה שנראה בהתחלה כאוסף של אנשים שיתפזרו במהרה הוכיח כעיקש וסוחף הרבה יותר. בפעם הראשונה שהייתי ברוטשילד זה היה מאוד מרשים, וזה היה רק כמה ימים אחרי שהמאהל התחיל, והוא השתרע למשך שני בלוקים בלבד. גם האהדה הציבורית שגברה במהירות מסחררת הייתה מאוד מרשימה. אבל משהו שם היה לי חסר; יותר מזה, משהו שם הפריע לי. הטרמינולוגיה של מנהיגי המחאה הייתה כדלקמן, פחות או יותר: "אנחנו צעירים, יפים ולבנים, עשינו צבא, אנחנו עובדים קשה – בעצם, אנחנו בסדר מכל בחינה אפשרית. אז למה, למה אנחנו נדפקים? זה לא מגיע לנו." החלק השני של הטיעון – לגמרי לגיטימי. אני מסכים, ממש לא צריך להידפק. אבל כל הטיעון הזה, של אנחנו בסדר ואנחנו ילדי שמנת, הוא בדיוק הקאטש בכל המחאה. עוד נגיע לכך בהמשך.

מאוד לא נוח לי לכתוב את זה. אני לא אוהב את תסמונת ה"זקן מהחבובות" שאני מפתח. ולכן אני רוצה להדגיש; אני בכל לבי רוצה להיות חלק מהמאבק. לכן, הייתי בהפגנה במוצאי שבת. האווירה הייתה אקסטטית; לדעתי בחיים לא ראיתי כמות כזאת של אנשים שצועדים למען מטרה מסויימת ברחוב. היה חם באותו הערב, גופים מיוזעים נדבקו אחד לשני, דגלים אדומים, באנרים של השמאל הלאומי, שלטים של חד"ש, מרצ, שלל מאבקים על תנאים יותר טובים לפסיכולוגים, לאמהות חד-הוריות. זה היה מטורף לגמרי, אין לי מילים אחרות לתאר את זה. חיפשתי גוש להסתפח אליו, ומצאתי את הגוש היפואי. ברגע שהגעתי לשם ידעתי שזה הגוש איתו אני רוצה לצעוד; פעילים פלסטינים ויהודים, שלטים וססמאות בשתי השפות. אחרי שנתיים ביפו, בהחלט הרגשתי שייך.

אני מוכרח להגיד שהגוש היה יוצא דופן מבין הגושים (לפחות אלה שהיו סביבי רוב הצעדה). מסביב נצעקו ססמאות "העם רוצה צדק חברתי", אליהן הצטרפנו גם אנחנו, אבל גם פירקנו אותן ואמרנו "יפו דורשת צדק חברתי" או "דיור ציבורי", צעקנו "אַ-שַעְב יֻרִיד אִסְקַאט אַ-נִטַ'אם (=העם רוצה להפיל את השלטון)", סיסמה שנהייתה פופלרית לאור המהפכות במדינות הערביות, ואפילו מדי פעם "העם רוצה את סוף הכיבוש" בערבית. הרגע הכי חזק בהפגנה התרחש כל כמה דקות, כשצעקה אחת גדולה והמון רעש יצאו מפי המפגינים והרעידו את אמות הסיפים של הצועדים והמסתכלים מהצד. התגובות של האנשים אל הגוש שלנו היו אוהדות הרבה יותר מכפי שציפיתי; לא הייתי עד לשום ויכוח או עימות איתנו. הדבר הכי עויין שקיבלנו היו בהיות, אבל נראה שהרבה אנשים היו מאוד אוהדים כשעברנו לידם. הערב ההוא בהפגנה היה מטורף לחלוטין, ומעודד מהרבה בחינות. גם לשמוע על כל ההפגנות שנערכו במקביל בערים רבות, ובכלל שלל המאבקים שהצטרפו, מעורר תקווה.

אז איפה, בכל זאת, הבעיה שלי? בדיוק מה שאמרתי בהתחלה; זהו מאבק של ההגמוניה. זהו מאבק של אנשים שקצת הפריע להם בחיים, והם יצאו לרחובות. אני לא רואה בזה דבר רע, להיפך; אני לגמרי בעד אנשים שייצאו לרחובות. אבל כמו תמיד, גם כאן קיים עניין יחסי כוח, והשאלה שלי היא האם כל הקולות מצליחים להישמע. אתמול ושלשום שהיתי וישנתי במאהל המחאה שהוקם ביפו. הפעילים הפלסטינים שם הביעו חוסר שביעות רצון מהשיח המרכזי של "צדק חברתי" שכולם מדברים עליו, כשבעצרת המרכזית מנו את הקבוצות הנפגעות מהממשלה ו"שכחו" את המילה "ערבים". בכלל, השאלה שעולה היא מהו אותו "צדק חברתי" ולמי הוא מגיע. מאהל נוסף שהוקם בגינת לוינסקי ליד התחנה המרכזית, שמורכב מתושבי שכונות הדרום, עובדים זרים ופליטים, ואף הוקם שם אוהל טרנסי (!go go go), פונה לפחות שלוש פעמים על ידי המשטרה. אולי הוא לא היה לבן מספיק? בהפגנה הראשונה שהייתה צעד גוש נשים (בו הונף גם דגל ביסקסואלי 🙂 שדיברו על העלאת גיל הפרישה לנשים ופמיניזם בכלל וזכו (למיטב ידיעתי) ליחס תמה של "מה הקשר לפמיניזם?" או "מה הקשר ללהט"ב?"

הטענה שברוטשילד מתקיים דיון ער על הרבה דברים היא בהחלט נכונה; כשהסתובבתי שם אתמול ראיתי שבכל פינת אוהל ותחת כל סככה מתקיימים דיונים ארוכים, חלקם על מי מנוחות וחלקם לוהטים, על שלל נושאים. זה היה מאוד מרשים ומרגש שדיונים על נושאים ציבוריים עולים בתדירות כה גבוהה. עם זאת, אי אפשר להתנער מהתחושה שכל הזמן מציפה את המאהל המרכזי שהמאבק הוא "לא פוליטי". הניסיון של תנועות ימין לנכס את המאבק לקונספירצית שמאל קיצוני היא מגוחכת. גם אם מובילי המאבק ברוטשילד מודעים לדברים הבעייתיים פרט (ואף יותר) למחאת הדיור, כמו הכיבוש, חוסר השיווין לאוכלוסייה הפלסטינית ועוד שלל מאבקים שיש להיאבק, הם לא מזכירים זאת כי הם יודעים שבמקרה כזה, 90% מהמוחים יעזבו את המקום. זה הקאטש שדיברתי עליו. גם אם אין כוונות להשתיק קולות, זה נעשה בכל מקרה.

למרות הדיבורים על מהפכה, אני לא יכול שלא להיות סקפטי. אני מצר על כך מאוד; זה לא אומר שאפסיק לנסות. אני נמצא במאהל ביפו ומתכנן לבקר במאהל בלוינסקי, וגם ברוטשילד שוב. אבל כמו שדיברתי עם מישהי שפגשתי בגוש היפואי בהפגנה, חוסר האונים והזעם על הממשל שהיו במהפכות במצרים, תוניסיה ובמדינות האחרות לא קיים פה. הרעיון שזה יהפוך להתקוממות עממית אמיתית נגד הממשלה נראה לי מופרך. מה שיקרה לדעתי, הוא שבמקרה הטוב מובילי המאבק יקבלו חלק מדרישותיהם באופן מיידי מבלי שהדבר יחלחל מטה, ובמקרה הגרוע תוצע תוכנית חומש או רפורמת שקר כלשהו ש"תשפר את המצב" תוך כמה שנים טובות.

אני מקווה בכל לבי שהעתיד הקרוב יוכיח שאני טועה.