הפיל המשעמם והפריווילגי בחדר – מדריך לסטרייט המתחיל במסיבות להטבפא"קיות

בשבוע שעבר הייתי במסיבה להטבפא"קית מהממת. אני אוהבת ללכת למסיבות, לרקוד, להרים, ובאופן כללי להשתחרר קצת עם הגוף שלי, מוקפת בחברות ובאנשים שאני סומכת עליהםן. בשלב מסויים בערב, הגיע נחשול גדול מאוד של סטרייטים סיסג'נדרים, אולי 30 איש, שהתחילו לרקוד ולהתנהג בצורה שהראתה שהם פשוט לא מבינים את המרחב אליהם הם הגיעו ואיך הם אמורים להתנהג בתוכו. לכן, בלי האשמות ובלי לגרום להרגיש רע, החלטתי להכין מדריך למשתמש לסטרייט המתחיל – איך להתנהג במסיבות להטבפ"אקיות.

צריך לזכור שהמדריך פה הוא בגדר ייעוץ ולא סט של כללים, ועם זאת אני ממליצה להתייחס אליו בכובד ראש. כמו כן, אין ספק שאני ממש לא מייצגת פה את כל האנשים הלהטבפא"קיות, ויכול להיות שלהרבה מהןם לא מפריע שיש סטרייטים שמתנהגים איך שהם רוצים (או סטרייטים בכלל) במסיבות שלהםן. אני פשוט מרגישה מחוייבת לאור חוסר החינוך המשווע שחזיתי בו אתמול, וחשבתי, כטובה אישית לחברה ולקהילה, לכתוב את המדריך הזה.

הפיל המשעמם והפריווילגי בחדר:

מדריך לסטרייט המתחיל במסיבות להטבפא"קיות

*הערה קטנה מהמחברת: אני יודעת שיש לא מעט נשים סטרייטיות סיסג'נדריות שנהנות ללכת למסיבות להטבפא"קיות משום שבא להן פשוט לרקוד, ושגברים לא יתחילו איתן, יחפצנו אותן או יחדרו להן למרחב. אני יכולה לגמרי להבין את זה וסולידריות וכו', ואני אפילו מאמינה (או לפחות משתדלת) שרוב הנשים האלה מתנהגות בצורה מכבדת כלפי הלהטבפא"קיות במסיבה. עם זאת, אולי גם הן ימצאו שימוש במדריך הזה, כי כידוע, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

שלום לסטרייט המתחיל!

אז מגיע סוף שבוע, או סתם ערב פנוי, וממש בא לך לצאת. ואתה רואה במקרה בעיתון/בפייסבוק/שומע מחבר שיש מסיבה להטבפא"קית מהממת באחד המקומות הקרובים לביתך. מדריך זה תפקידו לשמש מצפן, עזר למקרה שתחליט ללכת לאותה המסיבה. הנה רשימת ההוראות, צעד אחר צעד:

1. אל תבוא – יש המון המון מסיבות שהן לא להטבפא"קיות, שמיועדות לקהל סטרייטי באופן מובהק. למה, בעצם, שתרצה ללכת למסיבה להטבפא"קית? לאחר סקר שוק קצר, נראה כי בממוצע ישבימי שישי בתל אביב 2 מסיבות להטבפא"קיות על כל 15 מסיבות סטרייטיות, בירושלים 1 על כל 9, בחיפה 2 על כל 11 ובבאר שבע 1 על כל 8 (עם סטיית תקן של 0.69%). במסיבות של סטרייטים אתה יכול לרקוד עם חברים וחברות סטרייטים, לשמוע מוסיקה סבירה מינוס (או אפילו טובה לפעמים), ובאופן כללי לבלות בסביבה בה אתה מכיר את המנהגים, המחוות וסגנון הדיבור. למה לך להסתבך עם סביבה לא-מוכרת שנראית לך גם ככה מוזרה?

מעבר לזה שכדאי שתזכור, ככה בקטנה, שללהטבפא"קים פחות נוח, בדרך כלל, להכנס למסיבות של סטרייטים. ולך יש כל כך הרבה אופציות, להםן יש כל כך מעט. באמת שנראה שהפתרון הפשוט ביותר הוא שלא תבוא למסיבות להטבפא"קיות, תלך למסיבות משלך, ושלום על ישראל (פחחח, יש כיבוש ונכבה, אבל ביטויים עתיקים מדיכויים, או שקר כלשהו כזה).

זה אחד מכללי הברזל החשובים, וכדאי שתקח אותו איתך כמזון למחשבה. אם בכל זאת, למרות הסטטיסטיקות וההסבר הארוך, אתה עדיין מחליט ללכת למסיבה להטבפא"קית (שכאמור, זה לא מומלץ), תמצא כאן רשימת הוראות מדוקדקות לגבי דרך ההתנהגות שאתה צריך לאמץ כדי שלא תהיה בלתי נסבל:

2. אל תגע – אז נכון שאתה מגיע למקום שבו אתה לא רגיל לגמרי לגופים של האנשים שאתה רואה. זה בכלל לא משנה. זה לא משנה אם אתה חושב שאנשים מוסיפים או מורידים דברים מהגוף שלהם, משתמשים בו בצורה שאתה לא מכיר או מציגים אותה בצורה שונה – אל תגע. לא בשדיים, לא בפנים, לא בתחת ולא בשום איבר אחר. יש דבר כזה שנקרא הסכמה – וכן, נוטים לחשוב שבגלל שאנשות הן להטבפא"קיות, מותר לגעת בהםן כי הן מוזרות/מצחיקות/מעניינות/רוצות את זה. אז זהו, שלא.

מעבר לזה, מומלץ לקחת את זה כהוראה לחיים (ולא רק כלפי להטבפא"קיםות) – לא לגעת בלי רשות. שואלים קודם, ורק אם אתה בטוח שהשאלה הזו לא תהיה פוגענית, מחפצנת או אגרסיבית.

3. אל תעיר הערות מעפנות – למקרה ש"הערות מעפנות" זו הגדרה מעורפלת, אני אבהיר במספר דוגמאות: "למה הוא לובש שמלה?", "איזה קוקסינל", "וואי, קלוט איזה מכוערת זאת עם השערות ברגליים" – כל אלה ועוד (הו, הרשימה יכולה להיות ארוכה מאוד, באמת) הן הערות מעפנות, שאתה לא צריך להעיר במסיבות להטבפא"קיות. אז כן, אולי לא ראית אף פעם דראג-קווין, טרנסית, בוצ'ה או אוחצ'ה, אבל תזכור שאתה מגיע לסביבה של אנשים שרגילים אחד לשני ושנמאס להם מאמירות כאלה, במיוחד במרחבים שאמורים להיות בשבילם כיפיים ומשחררים. אתה מוזמן לפרוק את הלהטבפא"קופוביה שלך עם החברים הסטרייטים שלך (אבל רצוי מאוד שתזכור שאתה פורק כדי בסופו של דבר להבין וללמוד, ולא סתם בשביל להביע את הפוביות שלך ולאשרר אותן כלגיטימיות), או עם חבריםות להטבפ"אקיות שסבבה להן לעזור לך להתגבר על הבעיות שלך.

4. שאל באיזו פנייה מגדרית לפנות – הרבה אנשות להטבפא"קים בטח ייראו לך ממגדר שונה ממה שהם מזדהים, או ממגדר שאתה לא מבין. אל דאגה, יש פתרון פשוט לכך – אם אתה רוצה לדבר עם אחת מבאי המסיבה, פשוט שאל בנימוס ובסבלנות באיזו פנייה מגדרים הםן מעדיפות שייפנו אליהםן. תשאל רק אם אתה באמת בא מתוך כוונה להבין כדי שתוכל לדבר עם האדם, לא אם אתה חושב שזה מסקרן או שבא לך לצחוק על מישהו כשהוא מבקש ממך לפנות אליה בפנייה מעורבבת.

ולשם ההבהרה: אל תשאל "מה המגדר שלך?", "מה אתה?" או "למה אתה רוצה שיפנו אליך בנקבה?". שאלה פשוטה בסגנון "יש פנייה מגדרית מועדפת?" תספיק. אה, ואל תשאל כאילו אתה עושה טובה למישהו, או שאתה איזה צדיק גדול שאתה מצליח לפנות בפנייה הנכונה. אתה זה שבחרת לבוא למסיבה להטבפא"קית, ואף אחד לא צריך לתת לך פרס או להגיד לך תודה אם אתה עושה את מה שאתה אמור לעשות.

***חשוב להגיד, סעיף זה רלוונטי מאוד גם לסיסג'נדרים לא-סטרייטים. אז שימו לב חברות.

5. בוא לבד או בקבוצה קטנה – אתה בא למסיבה לבטפא"קית, וכשמה כן היא: לספק בידור ובילוי ללהטבפא"קים. לא לסטרייטים. אם אתה רוצה לבוא, סבבה (לא באמת ממש סבבה, כפי שראינו בסעיפים שנידונו עד עכשיו, אבל נזרום לשם הסעיף הזה). בכל לשון של בקשה, תבוא לבד, או בקבוצה קטנה של מקסימום 3-4 (יש מומחים שטוענים שגם המספרים האלה הם קבוצה גדולה מדי). זה חלק ממה שאפשר לקרוא לו "להבין איפה אתה נמצא". בסדר, בא לך ממש על המסיבה הזאת, ספציפית. אין צורך שתציף אותה בחבריך הסטרייטים שישתלטו על מרחב שבפירוש אמור להיות להטבפא"קי (מניסיון, החברים שלך, כשהם בחבורות גדולות, נוטים לעשות את זה). כאמור, אם אתה מחפש לחבורה שלך מרחב להשתלט עליו, אנא ראה סעיף 1 לגבי מסיבות של סטרייטים, שבבירור יתאימו יותר לצרכים שלך.

6. אל תרקוד על הבמה – אז הגעת כבר למסיבה ואתה רוקד לך בכיף שלך. איכשהו, יש נטייה שסטרייטים אוהבים לעלות על הבמה, לעשות קטעים, כי נורא מצחיק אותם כל ההומואים האלה, או הדראג קווינז, ויש מצב שזה אפילו נובע מחשש לרקוד ליד המוזרים האלה. אז תן לי להסביר לך משהו – להטבפא"קיות רואות סטרייטים בכל מקום. בעבודה, ברחוב, בלימודים, בבית (לאלה מאיתנו שגרות עם סטרייטים), בבתי החולים ובמרפאות, בטלוויזיה, בספרות, בקולנוע, במוסיקה, במועדונים ואיפה לא. אז נראה לך שכיף לראות, במקום שסוף סוף אפשר קצת לנשום ואנשות יכולות להבליט את עצמןם בלי לחשוש מלחטוף מכות, מבטים או צחוק, הן ירצו לראות סטרייט שתופס להן את הבמה, שוב?

אז תפוס לך איזו פינה לרקוד בה, או מקום אחר שיהיה לך נוח, אבל בבקשה, לא בפרונט. יש לך מספיק במות כאלה לבלוט בהן.

אם כן, אני מקווה שהמדריך הזה עזר להבהיר כמה דברים. אין כאן כוונה לפגוע או להדיר חלילה, פשוט להציע כמה עצות ידידותיות לסטרייט המתחיל. אני חושבת שהמדריך הזה חשוב גם משום שהוא מראה מדוע מסיבות הן עדיין מרחב מכונן, מעצים ומהמם בשביל להטבפא"קיות, אפילו שאנחנו לא בשנות ה-50 ושמדינת ישראל הניאו-ליברלית המהממת והמוצלחת על הסף של להפוך את הליכוד-ביתנו למפלגה הומואית למהדרין, לאשר נישואין גאים לכל מי שרק רוצה ולהביא על חסידות מלא מלא תינוקות הודים קטנים וחמודים.

מחשבות על הבנה

אז לא כתבתי בבלוג מ-ל-א זמן, ועברו הרבה דברים. אין לי שום כוונה להיכנס לסקירה כרונולוגית כאן (כי זה יהיה ממש משעמם), אבל חשוב להגיד שמאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן הספקתי לספר לכולם (או לרוב) שאני טרנסית וללמוד מלא מלהסתובב ככה ברחוב, בבית ובאוניברסיטה. אז רק לשם הבהרה – אני משאירה כאן את הפוסטים הקודמים, אבל זה לא אומר שאפשר לפנות אליי בזכר, או להשתמש בשם הקודם שלי בתגובות (או בחיים). ועכשיו אפשר לעבור לדברים החשובים…

***

יצא לי לא מזמן לראות את הנאום המדהים של לאנה וואשובסקי, הבמאית-השותפה של טרילוגיית המטריקס (וסרטים אחרים), בועידה לזכויות האדם (HRC). וואשובסקי קיבלה את פרס הנראות של הועידה, על כך שהיוותה מקור השראה וכוח כאישה טרנסית. הנאום מאוד מרגש ומעצים, ומומלץ בחום לראות אותו בלי שום קשר לפוסט:

 

קטע מסויים מהנאום שלה הדהד לי במיוחד. הנה הוא בתרגום ופרפראזה קלוקלים שלי: "אני 'מחוץ לארון' מול המשפחה והחברים שלי כבר יותר מעשור, וברוב הזמן דיברתי על הרגע הזה, הרגע המסויים הזה של 'יציאה' מול מצלמות, עם המטפלת שלי, המשפחה שלי ואשתי, כי ידעתי שבסופו של דבר אני הולכת לעשות את זה. אבל ידעתי גם שהולך להיות לזה מחיר. לא הייתי בטוחה איך אני רוצה לעשות את זה, רק ידעתי שכשאעשה את זה, לא רציתי שזה יהיה על היציאה מהארון שלי. אני מבועתת לגמרי מכל "תוכניות האירוח", פורמט החקירה והוידוי, ההתייפחויות, הדמעות של המראיין, שהסימפטיה שלו מדגישה את הטרגדיה האינהרנטית של חיי כאישה טרנסית. והרגע הזה מגשים את הקשת הקתרטית שבין דחייה לקבלה, ובאותו זמן אף פעם לא מסיט את המבט לפתולוגיה של חברה שמרסבת להכיר בספקטרום של מגדרים באותו עיוורון שהם מסרבים לראות ספקטרום של גזע או מיניות."

בחודשים האחרונים, אינספור סיטואציות אימתו אותי עם ההבחנה הזאת. "היי," אומר/ת מישהו/י-רנדומלי/ת, "ראיתי אותךָ (או אותךְ? אני לא יודע/ת) באוניברסיטה ורציתי לשאול אם… את.. את בתהליך? את.. עוברת תהליך? את עושה.. עושה תהליך? את רוצה לעשות ניתוח? את רוצה ללכת עד הסוף? איך המשפחה שלך הגיבה? והחברים שלך? איך את מסתדרת בשיעורים? וואי, נורא מתאים לך ללמוד מגדר.. בטח החבר שלך גם כזה. זה מאוד חשוב להיות מי שאת. הרי זה לא באמת משנה מה יש בחוץ, משנה מה שיש בפנים." אלה רק חלק מהתגובות ה"סקרניות" שאני מקבלת – כולן מתמקדות בי ובתהליך שאני עוברת, הופכות אותי למקרה קיצון, לקוריוז, לדימוי מופשט. הן הופכות אותי למכלול אחיד ולינארי (בטח את יודעת את זה מאז שאת קטנה, נכון?); אני ה-טרנסית, ה"גבר שמסתובב בבגדי נשים", תראו, רואים אותו לפעמים הולך בשכונה ד' ליד החומוס, או ליד בניין 72 באוניברסיטה.

בד בבד, אני נדרשת שוב ושוב להבין שזה קשה: קשה לאנשים לפנות אליי בנקבה, קשה להם שלא לבהות בי, קשה להם שלא לצחוק, להעיר הערות, לראות את "מי שאני באמת". הם לא רגילים לזה. הדרישה הזו להבנה, האמירה ש"אני צריכה להבין", אולי משגעת אותי יותר מכל ההערות הליברליות-סקרניות-טרנספוביות שאני מקבלת. על זה בדיוק וושאובסקי מדברת; אף אחד לא שואל על החברה שאנחנו חיים בה, אף אחד לא שואל על הפאשיזם המגדרי שהיא מפעילה. אני המקרה המעניין, המקרה ה"מגדרי", זו שנמצאת כבר "מחוץ להגדרות", זו שהיה לה את "האומץ ללכת עם האמת שלה". את מישהו מעניין שטרנסיות חוטפות מכות ונרצחות כל יום? הרי בישראל של 2013 זה כבר לא קורה. טוב, אומרים הסטרייטים שאולי מוכנים להודות במעט טרנספוביה, בטח בבאר שבע זה קשה – הרי האשכנזים בני הטובים של תל אביב בכלל לא טרנספובים, בדיוק כמו שהם לא סקסיסטים או גזענים.

אותה דרישה להבנה היא זו שמשתיקה אותי, זו שדורסת אותי, לופתת אותי ואומרת לי להיות בשקט. היא זו שקוראת לי לשתוק למול גילויי טרנספוביה, לקחת נשימה עמוקה ולנסות להסביר. זאת משום שזה לא אשמתם… בסך הכל, אני בחרתי באורח החיים הזה, ואני לא צריכה להתפלא שיש לו השלכות. ואמנם לא אגיד שנולדתי ככה – אכן, בחרתי באורח החיים הזה. אבל זובי על זה שאני צריכה לקבל את זה שיש השלכות לבחירה שלי בגלל שאני בחרתי אותה. יש השלכות לבחירה שלי בגלל שאנחנו חיות בחברה דכאנית, בינארית וטרנספובית.

אני מנסה להסתכל על הדברים מזווית אחרת; מה אם אבין שלוקח להם זמן בשביל עצמי, ולא בשבילם? אני מודה שככל שעובר הזמן, זה המשחק שאני משתדלת לשחק. כל פעם ששואלים אותי "אחי, למה אתה מתלבש ככה?", או בוהים בי במשך יותר מ-20 שניות, אני נושמת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי 'באמת, חבל על העצבים שלך'. ואם אני מצליחה, ולפעמים זה קורה, אני אפילו עונה: "אם כבר תקרא לי אחותי, ואני מתלבשת ככה כי זה מהמם", או פונה אל מי שבוהה בי ושואלת "סליחה, אני יכולה לעזור לך במשהו?". אני זוכרת להגיד לעצמי שאני עושה את זה בשבילי; כי אם אין לי כוח להיות נחמדה לפעם ה-16 שאני שומעת את השאלה "זה בן או בת?" או למבט ה-3,475, אני תוקעת בהם כזה מבט קפוא, או פשוט מפנה להם אצבע משולשת. והאצבע שלי יפה וארוכה.

אבל תמיד אני משתדלת לזכור לנסות למצוא את המקום הזה שיפתח את הדברים לדיאלוג, לשיח, שיהיה בו פוטנציאל שהסיסג'נדרים* יבינו שגם עליהם מופעל דיכוי מגדרי. ואז אולי הם יתחילו להבין שהבעיה היא לא בי או בחברותיי הטרנסיות והטרנסים, אלא בחברה הזאת שהיא פשוט דכאנית בבסיס שלה. ואת הדיכוי שהיא מפעילה אני לא מוכנה להבין, או לשתוק לגביו.

***

*סיסג'נדר – אדם שיש הלימה בין המין הביולוגי שלו/ה למגדר שלו/ה.