דיספוריה אהובתי

 

1

בכל יום שאני מתעוררת, אני מלטפת מול המראה את הזיפים שגדלים לי על הלחיים. הם נעימים על היד שלי, דוקרים קצת, נעלמים בתהליך איטי להחריד עם כל יום שאני מזרימה לגוף שלי יותר אסטרוגן. אישה מתגלחת. הקונספט הזה כל כך מוכר, לי ולסביבה שלי, שהוא כבר לא נראה מוזר. אני תוהה מתי יהיה לי את האומץ, הנחישות, ואוכל להילחם בפחד ובעצלנות כדי להתחיל בטיפולי לייזר, ולהפסיק לראות את סכין הגילוח בין מברשות השיניים ליד הכיור.

 

2

אני עולה לאוטובוס ומשלמת לנהג, ובתמורה הוא נותן לי את הכרטיס ומפטיר "בבקשה חמוד". הוא מחייך חיוך ממזרי, כזה שאני לא מבינה אם הוא צוחק עליי, או מנסה להתחיל איתי. אולי שניהם בו זמנית.

כשאני מגיעה למושב, אני משפילה מבט למחשוף הענק שלי, ממנו בולטים שני שדיים גדולים שנראים מנותחים, בזכות הגרביים שדחפתי במומחיות חובבנית לחזייה שלי. אני תוהה איך מישהו יכול לחשוב שאני רוצה להיות בן, או שידברו אליי בזכר, עם כזו השקעה במחשוף שלי. שנייה אחרי זה אני מבטלת את המחשבה בטענה שאני קווירפובית. או פשוט בטענה שאנשים לא באמת חושבים כל כך הרבה לפני שהם מדברים. היי, אולי הוא אפילו אמר בטעות. יכול להיות שפשוט נפלה לו ה-ה'.

 

3

אני מתחילה לראות פוסטים בפייסבוק על לילה אלקורן, טרנסית אמריקאית צעירה שהתאבדה אחרי התעללות טרנספובית מצד ההורים שלה, שבין השאר כפו עליה טיפולי המרה. במשך שבוע הפייסבוק שלי מתמלא בתמונות שלה ובכתבות עליה, ואני לא לוחצת על אף אחת מהן. אני מרגישה קהה. אני שמה הכל בצד. למה לי להתמודד עם זה?

כמה ימים אחר כך אני נתקלת בסרטון של טרנסית מתורכיה, מונולוג בו היא מדברת למצלמה כמה דקות, בוכה, שנייה לפני שהיא קופצת אל מותה מגשר. אני לא מבינה מילה, אבל עדיין בא לי להקיא. היא כל כך יפה. זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו.

 

4

בדרך לאוניברסיטה ג'יפ שחור עוקב אחריי. הוא עוקב אחרי לכל אורך בן גוריון, הנהג שורק לי ואומר דברים שאני לא שומעת, וכשאני עוברת את הכביש הוא טורח לעשות פרסה כדי להמשיך לעקוב. אפילו כשאני מתרחקת מהכביש ופוסעת לכיוון השער הוא עומד שם, כאילו מחכה שאתחרט ואבוא. אני קצת מקווה שהוא ייצא מהאוטו ויבוא אליי, לא ברור לי אם כדי שישכנע או יכריח אותי לבוא אחריו, או כדי שאוכל לצעוק עליו, או להרביץ לו.

 

5

אני מצלמת את עצמי. בדרך כלל אני ממש אוהבת לצלם את עצמי. יש ימים שאני מרגישה אולי פחות יפה, מכוערת אפילו. או סתם לא מספיק אישה. אבל אני אוהבת את מאות התמונות שמצטברות לי במחשב, בהן אני מצלמת לעצמי את הפנים.

אבל היום אני מצלמת ומשהו לא בסדר. אני מסתכלת ולא יכולה שלא לראות את הזיפים. אני נראית כמו פאקינג פרד פלינסטון. איפה האישה שם? ישר הפוסט-מודרניות שלי עולה, ומה זה אישה בכלל, וכל ההתלבטויות והחיכוכים והדיונים שהיו לי ביני לבין עצמי כשהחלטתי שאני אישה טרנסית. מה זה אני לא רואה אישה? מה זה החרא הזה? זה בסך הכל דיון מהותני, טיפשי ולא רלוונטי.

אבל פתאום אני לא רואה שם אישה, וזה פשוט חרא. אני מצלמת את עצמי שוב ושוב ושוב, וזה לא עוזר. כאילו משהו שם נעלם. אולי אני בעצם בן? אני צוחקת על עצמי על הקלישאה כשעולה השאלה בראש.

זו לא שאלה רצינית. פאק, אם אני אחליט להיות בן אז אני אהיה בן. אבל עכשיו זה לא מה שאני רוצה, אני בסך הכל רוצה לראות שם שוב את האישה. רגשות יכולים להיות משהו ממש מטומטם לפעמים.

 

6

אם אני אהיה בובת סיליקון, עדיין תאהבי אותי?

 

7

פיתחתי תרגיל. כשאני עולה במעלית, אני מתקרבת כל כך קרוב למראה שאני כמעט נוגעת בה עם האף, ונושמת נשימות עמוקות. אחרי חמש או שש נשימות הפנים נהיות זרות לי. הגוף שלי נהיה זר, כאילו הוא לא שייך לי. בכמה שניות שבמעלית, עולות בי כל השאלות שבעולם: אז אני בעצם בן? אני מתגעגעת לגוף שלי מלפני ההורמונים?

אבל זה לא העניין. פתאום הגוף שלי הוא לא אני. אני מרגישה הכי מוזר בעולם, זה מתנגש עם כל מה שאני חושבת לגבי גוף ונפש. הוא נהיה כלי ריק, ואני לא רואה את עצמי בתוכו. לא ראיתי את עצמי גם בגוף שלי בלי האסטרוגן. לא יודעת איך ולמה זה עוזר, אבל כשהמעלית מגיעה לקומה של הדירה שלי, אני נרגעת. אולי פשוט כי סוף סוף אני מקדישה זמן ביום לנשום נשימות עמוקות.

 

8

מישהי ניגשת אליי, סיסג'נדרית, ואומרת לי כמה הדברים שאמרתי נגעו לה. היא אומרת שהיא מקנאה בי, על היכולת שלי להשתנות, על היכולת שלי לאהוב ולשנות את הגוף שלי. על הנזילות שאני מרשה לעצמי, שהיא לא מצליחה להרשות לעצמה.

אני רוצה להגיד לה שזה לא כל כך פשוט, רוצה להגן פתאום על הקשיים שהיא כאילו לקחה ממני והפכה ליתרון. אני מוצאת את עצמי מחייכת. בא לי לחבק אותה, להגיד לה שגם היא יכולה להיות ככה. אין בי שום דבר מיוחד. אבל אני מודה על זה שהתאפשר לי, ואני מאפשרת לעצמי, לעשות את כל הדברים האלה.

מחשבות על הבנה

אז לא כתבתי בבלוג מ-ל-א זמן, ועברו הרבה דברים. אין לי שום כוונה להיכנס לסקירה כרונולוגית כאן (כי זה יהיה ממש משעמם), אבל חשוב להגיד שמאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן הספקתי לספר לכולם (או לרוב) שאני טרנסית וללמוד מלא מלהסתובב ככה ברחוב, בבית ובאוניברסיטה. אז רק לשם הבהרה – אני משאירה כאן את הפוסטים הקודמים, אבל זה לא אומר שאפשר לפנות אליי בזכר, או להשתמש בשם הקודם שלי בתגובות (או בחיים). ועכשיו אפשר לעבור לדברים החשובים…

***

יצא לי לא מזמן לראות את הנאום המדהים של לאנה וואשובסקי, הבמאית-השותפה של טרילוגיית המטריקס (וסרטים אחרים), בועידה לזכויות האדם (HRC). וואשובסקי קיבלה את פרס הנראות של הועידה, על כך שהיוותה מקור השראה וכוח כאישה טרנסית. הנאום מאוד מרגש ומעצים, ומומלץ בחום לראות אותו בלי שום קשר לפוסט:

 

קטע מסויים מהנאום שלה הדהד לי במיוחד. הנה הוא בתרגום ופרפראזה קלוקלים שלי: "אני 'מחוץ לארון' מול המשפחה והחברים שלי כבר יותר מעשור, וברוב הזמן דיברתי על הרגע הזה, הרגע המסויים הזה של 'יציאה' מול מצלמות, עם המטפלת שלי, המשפחה שלי ואשתי, כי ידעתי שבסופו של דבר אני הולכת לעשות את זה. אבל ידעתי גם שהולך להיות לזה מחיר. לא הייתי בטוחה איך אני רוצה לעשות את זה, רק ידעתי שכשאעשה את זה, לא רציתי שזה יהיה על היציאה מהארון שלי. אני מבועתת לגמרי מכל "תוכניות האירוח", פורמט החקירה והוידוי, ההתייפחויות, הדמעות של המראיין, שהסימפטיה שלו מדגישה את הטרגדיה האינהרנטית של חיי כאישה טרנסית. והרגע הזה מגשים את הקשת הקתרטית שבין דחייה לקבלה, ובאותו זמן אף פעם לא מסיט את המבט לפתולוגיה של חברה שמרסבת להכיר בספקטרום של מגדרים באותו עיוורון שהם מסרבים לראות ספקטרום של גזע או מיניות."

בחודשים האחרונים, אינספור סיטואציות אימתו אותי עם ההבחנה הזאת. "היי," אומר/ת מישהו/י-רנדומלי/ת, "ראיתי אותךָ (או אותךְ? אני לא יודע/ת) באוניברסיטה ורציתי לשאול אם… את.. את בתהליך? את.. עוברת תהליך? את עושה.. עושה תהליך? את רוצה לעשות ניתוח? את רוצה ללכת עד הסוף? איך המשפחה שלך הגיבה? והחברים שלך? איך את מסתדרת בשיעורים? וואי, נורא מתאים לך ללמוד מגדר.. בטח החבר שלך גם כזה. זה מאוד חשוב להיות מי שאת. הרי זה לא באמת משנה מה יש בחוץ, משנה מה שיש בפנים." אלה רק חלק מהתגובות ה"סקרניות" שאני מקבלת – כולן מתמקדות בי ובתהליך שאני עוברת, הופכות אותי למקרה קיצון, לקוריוז, לדימוי מופשט. הן הופכות אותי למכלול אחיד ולינארי (בטח את יודעת את זה מאז שאת קטנה, נכון?); אני ה-טרנסית, ה"גבר שמסתובב בבגדי נשים", תראו, רואים אותו לפעמים הולך בשכונה ד' ליד החומוס, או ליד בניין 72 באוניברסיטה.

בד בבד, אני נדרשת שוב ושוב להבין שזה קשה: קשה לאנשים לפנות אליי בנקבה, קשה להם שלא לבהות בי, קשה להם שלא לצחוק, להעיר הערות, לראות את "מי שאני באמת". הם לא רגילים לזה. הדרישה הזו להבנה, האמירה ש"אני צריכה להבין", אולי משגעת אותי יותר מכל ההערות הליברליות-סקרניות-טרנספוביות שאני מקבלת. על זה בדיוק וושאובסקי מדברת; אף אחד לא שואל על החברה שאנחנו חיים בה, אף אחד לא שואל על הפאשיזם המגדרי שהיא מפעילה. אני המקרה המעניין, המקרה ה"מגדרי", זו שנמצאת כבר "מחוץ להגדרות", זו שהיה לה את "האומץ ללכת עם האמת שלה". את מישהו מעניין שטרנסיות חוטפות מכות ונרצחות כל יום? הרי בישראל של 2013 זה כבר לא קורה. טוב, אומרים הסטרייטים שאולי מוכנים להודות במעט טרנספוביה, בטח בבאר שבע זה קשה – הרי האשכנזים בני הטובים של תל אביב בכלל לא טרנספובים, בדיוק כמו שהם לא סקסיסטים או גזענים.

אותה דרישה להבנה היא זו שמשתיקה אותי, זו שדורסת אותי, לופתת אותי ואומרת לי להיות בשקט. היא זו שקוראת לי לשתוק למול גילויי טרנספוביה, לקחת נשימה עמוקה ולנסות להסביר. זאת משום שזה לא אשמתם… בסך הכל, אני בחרתי באורח החיים הזה, ואני לא צריכה להתפלא שיש לו השלכות. ואמנם לא אגיד שנולדתי ככה – אכן, בחרתי באורח החיים הזה. אבל זובי על זה שאני צריכה לקבל את זה שיש השלכות לבחירה שלי בגלל שאני בחרתי אותה. יש השלכות לבחירה שלי בגלל שאנחנו חיות בחברה דכאנית, בינארית וטרנספובית.

אני מנסה להסתכל על הדברים מזווית אחרת; מה אם אבין שלוקח להם זמן בשביל עצמי, ולא בשבילם? אני מודה שככל שעובר הזמן, זה המשחק שאני משתדלת לשחק. כל פעם ששואלים אותי "אחי, למה אתה מתלבש ככה?", או בוהים בי במשך יותר מ-20 שניות, אני נושמת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי 'באמת, חבל על העצבים שלך'. ואם אני מצליחה, ולפעמים זה קורה, אני אפילו עונה: "אם כבר תקרא לי אחותי, ואני מתלבשת ככה כי זה מהמם", או פונה אל מי שבוהה בי ושואלת "סליחה, אני יכולה לעזור לך במשהו?". אני זוכרת להגיד לעצמי שאני עושה את זה בשבילי; כי אם אין לי כוח להיות נחמדה לפעם ה-16 שאני שומעת את השאלה "זה בן או בת?" או למבט ה-3,475, אני תוקעת בהם כזה מבט קפוא, או פשוט מפנה להם אצבע משולשת. והאצבע שלי יפה וארוכה.

אבל תמיד אני משתדלת לזכור לנסות למצוא את המקום הזה שיפתח את הדברים לדיאלוג, לשיח, שיהיה בו פוטנציאל שהסיסג'נדרים* יבינו שגם עליהם מופעל דיכוי מגדרי. ואז אולי הם יתחילו להבין שהבעיה היא לא בי או בחברותיי הטרנסיות והטרנסים, אלא בחברה הזאת שהיא פשוט דכאנית בבסיס שלה. ואת הדיכוי שהיא מפעילה אני לא מוכנה להבין, או לשתוק לגביו.

***

*סיסג'נדר – אדם שיש הלימה בין המין הביולוגי שלו/ה למגדר שלו/ה.

אבל למה אתם צריכים לצעוד בשביל זה?

הטקסט הבא נכתב ופורסם ככתבה בעיתון "מעורב", עיתון היחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה בבאר שבע, בגיליון בנושא נראות. עותק אלקטרוני של הגיליון אפשר למצוא כאן (אם אתםן נכנסות, מומלץ לקרוא גם את הכתבה שנמצאת עמוד לפני הכתבה שלי, שכתבה חברה טובה, מעיין).

***

"באמת, אין לי בעיה עם הומואים, אבל למה הם צריכים לצעוד ברחובות בשביל זה?" כמה פעמים אנחנו, להט"בקים (לסביות, הומואים, טרנסג'נרז, ביסקסואלים וקווירז), שמענו את האמירה הזו. שוב ושוב היא מוטחת בגלגולים שונים. "אני לא צועד בשביל הסטרייטיות שלי," ממשיך ואומר הסטרייט התורן. העניין הוא, אדון סטרייט, שהמיניות שלך נמצאת בכל מקום; בסרטים, בספרים, בפרסומות רחוב, בזוגות שהולכים יד ביד, בחתונות. סטרייטים לא צריכים לצעוד בשביל החופש שלהם; הם נראים כל הזמן. אם להטב"קים לא יצעדו, הם יהיו שקופים.

סוגיית הנראות מקבלת תוקף ומשמעות מיוחדים במצעד הגאווה. מצעד הגאווה במקור בא כדי לציין את מהומות סטונוול שהתרחשו בניו-יורק ב-1969, אחת הפעמים הראשונות שלהטב"קים יצאו נגד האלימות המשטרתית שהופעלה נגדם. המצעד הוא בראש ובראשונה הפגנה; מקום של הפגנת נוכחות ושחרור, מקום שאומר לסביבה הסטרייטית "תראו אותי!".

נראות לא מלווה להטב"קים רק במצעדי גאווה. הסוגיה נוגעת ונמצאת בכל מקום; בבית, בעבודה, בלימודים, ברחוב. כל פעם זו התלבטות למי לספר ועד כמה. אבל גם אז, גם אחרי ה-יציאה מהארון (לא שיש אחת כזו), יש עוד כל כך הרבה. ברגע שאנשים שומעים שאני נמשך ואוהב בנים, הם מיד מניחים שאני הומו. כמה וכמה מהם הופתעו כשהם גילו שאיזה פלא, אני נמשך גם לבנות. כשרואים אותי הולך בבגדים "גבריים", אף אחד לא מתאר לעצמו שאני עושה מופעי דראג, מאופר ולבוש שמלה, גרביונים ונעלי עקב. כששומעים שיש לי בן זוג, מיד מניחים שאני במערכת יחסים מונוגמית עם גבר, למרות שבעצם אני במערכת יחסים פוליאמורית (מרובת אהבה) עם ג'נדרקוויר – מישהי שהמגדר שלו הוא גם גבר, וגם אישה.

אני רוצה שאנשים ידעו איך אני מנהל את אורח החיים שלי. אבל שכבות על שכבות של השתקה גורמות לי להתלבט כל פעם מחדש. ואני יודע, שאם לא יראו אותי – האספקטים האלה, שכל כך מהותיים בחיים שלי, יהפכו לשקופים, יושתקו.

בעיית הנראות אופפת את קהילות הלהטב"ק גם מבפנים. להטב"קים שמערערים על הנורמטיבי נדחקים לאחור בתוך הקהילה, מושתקים, נהיים שקופים. זה לא מקרי שהמאבק למען זכות שווה לפונדקאות לזוגות הומואים היא זו שבכותרות, ולא הזכות של א/נשים טרנסג'נדרים לדיור הוגן, קבלה לעבודה ללא אפליה ומרחב בטוח ללא אלימות ברחובות. זה לא מקרי שפעילים להטב"קים שמניפים שלטים נגד הכיבוש במצעד הגאווה חוטפים ביקורת לעומת כאלה שמניפים דגל ישראל. "דגל ישראל זה לא פוליטי", כמובן.

כבר שנתיים שהגרסה הבאר שבעית למצעד הגאווה, "אירוע הגאווה", מתרחשת על הגג של "מרכז הצעירים" בעיר העתיקה. כשהוא מתרחש על גג, אירוע גאווה, חשוב ככל שיהיה, משיג מעט מאוד מהמטרות שלו. שוב אנחנו נכנסים ללופ של בלתי-נראות. בגיליון הקודם של "מעורב" פורסם טור על גאווה ופריפריה, שדיבר על באר שבע כמקום עם קהילה להטב"קית בועטת. הגיע הזמן שהשנה היא תצעד ברחוב, ותראה לכולם שהיא כאן ולא הולכת לשום מקום. כמו שכמה פעילות, ביניהן אני, צעקנו באירוע הגאווה האחרון: "על הגג לבד לא טוב, גאווה עושות ברחוב!"

על הבמה בשמלה אדומה וקשת

ובכן, עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי. חבל להתעכב על התנצלויות – זה מה שעשיתי כשהייתי ביסודי וניסיתי לכתוב יומן, כל פעם התנצלתי בפניו בתחילת הדברים על שלא כתבתי בו הרבה זמן. מן הסתם עברו המון דברים מאז שכתבתי את הפוסט האחרון – אבל חבל להרחיב עליהם בפוסט הזה. פעם הבאה, או אחריה. תיהנו.

***

חישבתי את זה, ובשלושה חודשים הצלחתי להופיע בארבעה מופעי דראג. לא רע, בהתחשב בזה שבאוקטובר האחרון זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי אי פעם.

אני זוכר ששנה שעברה הלכתי בפעם הראשונה למסיבה קווירית; לא מסיבה של הומואים, אלא מסיבה שיש בה מגוון של אנשים ומגדרים. זה היה בדרס-אפ, "ליין" של מסיבות מגניבות ממש שנערכות בבר הרוגטקה בתל-אביב. הייתי לבוש שמלה ורודה נוצצת, נעלתי נעליים קטנות עליי בכמה מידות. זה היה במרץ והיה ממש קר, ואם זה לא מספיק, בעודי רועד בשמלה ועולה במדרגות לכיוון המקום, מתרגש וחושש כאחד, אני פוגש את המנחה שלי מסדאקה (המסגרת בה הייתי באותו זמן) שם, רואה אותי בשמלה מנצנצת.

המסיבה הייתה חוויה מדהימה; זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי במרחב בטוח במסיבה, פעם ראשונה שלבשתי שמלה בפומבי. היו שם הופעות דראג – זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הופעות לא כמו ש"שומעים עליהן", לא דראג קלאסי כמו שמכירים אותו. ראיתי הופעות פוליטיות, חתרניות (אני לא רוצה לומר שדראג "קלאסי", אם אפשר להגדיר אותו כך, הוא לא חתרני, אבל…), ומיד עלה בדעתי הרעיון לעלות לשם מתישהו.

לקח לזה זמן, ובסוף זה הגיע. ואז שוב, ואז שוב. זה תחום חדש לי לחלוטין, ואחרי שאני מופיע, זה ממלא אותי, איך לומר.. אדרנלין? התלהבות? אני חושב שזה בעיקר מעצים. עצם העובדה של ללבוש בגדים ש"אסור", לדבר בנקבה. ולעלות עם זה לבמה.

הייתה לי הופעה מרגשת במיוחד לפני כמה שבועות – בדרס-אפ נוסף. לא יכולתי כל כך להתאמן בבית, ובאתי חצי מוכן. לבשתי את השמלה האדומה שלי, גרביונים מפוספסים באדום-לבן, ונעלי העקב השחורות שלי (כבר במידה הנכונה). קשת עם פרח אדום בשיער. שמו אותי בסבב השני של ההופעות, כך שהיה לי לא מעט זמן להילחץ. בהפסקה אמרתי לבויפרנד שלי שאני לא רוצה להופיע. כולם נראו לי כל כך מהממות, ועלו לי המון רגשי נחיתות.

אבל אז, כשכולם חזרו מהפסקת האוויר והעישון, המנחה המקסים הציג אותי. והיה משהו במה שהוא אמר שתפס אותי כל כך חזק שאני עדיין מתרגש כשאני חושב על זה. "המופיעה הבאה היא יפה, היא עדינה, אלגנטית." המילים אחזו בי כל כך חזק שכמעט בכיתי. הוא דייק כל כך בלי שהוא ידע את זה. בלי שידעתי שאפשר לדייק במילים האלה. אף אחד לא תיאר אותי במילים האלה אף פעם. במילים האלה במגדר הזה.

ועליתי ועשיתי את הנמבר. עשיתי ליפסינג לשיר המדהים "Between the bars" (בעיבוד שנעשה לסרט האחרון המצויין של אלמודובר). וכשהאורות כבו כולם מחאו כפיים. החבריםות החמודות שלי נורא החמיאו לי כמובן, ואחר כך כשרקדתי במסיבה מישהי שאני בכלל לא מכיר אמרה לי שנורא ריגשתי אותה.

והרבה אחרי המסיבה, עדיין הדהדו לי המילים של מנחה הערב בראש. הן עדיין מהדהדות לי. ואני כל כך מתרגש(ת).

***

אמנם שמתי לזה קישור בתוך הטקסט, אבל רציתי לתת לשיר הזה את הכבוד שלו, אחרי שכל כך התאהבתי בו.

בין "העם רוצה צדק חברתי" ל"אַ-שַעְב יֻרִיד אִסְקַאט אַ-נִטַ'אם": מחשבות על מחאת האוהלים

אני חייב להגיד שאני נמצא במצב של רגשות מעורבים לגבי כל מה שקורה. שלא תבינו לא נכון; לא הייתי רוצה להיות ברגשות מעורבים. אם הייתי הרבה יותר מעורב, מרגיש הרבה יותר שלם עם כל מה שקורה – זה היה נהדר. אבל זה לא המצב, ואנסה להסביר פה למה.

משהו קורה פה. אין שום ספק. מה שנראה בהתחלה כאוסף של אנשים שיתפזרו במהרה הוכיח כעיקש וסוחף הרבה יותר. בפעם הראשונה שהייתי ברוטשילד זה היה מאוד מרשים, וזה היה רק כמה ימים אחרי שהמאהל התחיל, והוא השתרע למשך שני בלוקים בלבד. גם האהדה הציבורית שגברה במהירות מסחררת הייתה מאוד מרשימה. אבל משהו שם היה לי חסר; יותר מזה, משהו שם הפריע לי. הטרמינולוגיה של מנהיגי המחאה הייתה כדלקמן, פחות או יותר: "אנחנו צעירים, יפים ולבנים, עשינו צבא, אנחנו עובדים קשה – בעצם, אנחנו בסדר מכל בחינה אפשרית. אז למה, למה אנחנו נדפקים? זה לא מגיע לנו." החלק השני של הטיעון – לגמרי לגיטימי. אני מסכים, ממש לא צריך להידפק. אבל כל הטיעון הזה, של אנחנו בסדר ואנחנו ילדי שמנת, הוא בדיוק הקאטש בכל המחאה. עוד נגיע לכך בהמשך.

מאוד לא נוח לי לכתוב את זה. אני לא אוהב את תסמונת ה"זקן מהחבובות" שאני מפתח. ולכן אני רוצה להדגיש; אני בכל לבי רוצה להיות חלק מהמאבק. לכן, הייתי בהפגנה במוצאי שבת. האווירה הייתה אקסטטית; לדעתי בחיים לא ראיתי כמות כזאת של אנשים שצועדים למען מטרה מסויימת ברחוב. היה חם באותו הערב, גופים מיוזעים נדבקו אחד לשני, דגלים אדומים, באנרים של השמאל הלאומי, שלטים של חד"ש, מרצ, שלל מאבקים על תנאים יותר טובים לפסיכולוגים, לאמהות חד-הוריות. זה היה מטורף לגמרי, אין לי מילים אחרות לתאר את זה. חיפשתי גוש להסתפח אליו, ומצאתי את הגוש היפואי. ברגע שהגעתי לשם ידעתי שזה הגוש איתו אני רוצה לצעוד; פעילים פלסטינים ויהודים, שלטים וססמאות בשתי השפות. אחרי שנתיים ביפו, בהחלט הרגשתי שייך.

אני מוכרח להגיד שהגוש היה יוצא דופן מבין הגושים (לפחות אלה שהיו סביבי רוב הצעדה). מסביב נצעקו ססמאות "העם רוצה צדק חברתי", אליהן הצטרפנו גם אנחנו, אבל גם פירקנו אותן ואמרנו "יפו דורשת צדק חברתי" או "דיור ציבורי", צעקנו "אַ-שַעְב יֻרִיד אִסְקַאט אַ-נִטַ'אם (=העם רוצה להפיל את השלטון)", סיסמה שנהייתה פופלרית לאור המהפכות במדינות הערביות, ואפילו מדי פעם "העם רוצה את סוף הכיבוש" בערבית. הרגע הכי חזק בהפגנה התרחש כל כמה דקות, כשצעקה אחת גדולה והמון רעש יצאו מפי המפגינים והרעידו את אמות הסיפים של הצועדים והמסתכלים מהצד. התגובות של האנשים אל הגוש שלנו היו אוהדות הרבה יותר מכפי שציפיתי; לא הייתי עד לשום ויכוח או עימות איתנו. הדבר הכי עויין שקיבלנו היו בהיות, אבל נראה שהרבה אנשים היו מאוד אוהדים כשעברנו לידם. הערב ההוא בהפגנה היה מטורף לחלוטין, ומעודד מהרבה בחינות. גם לשמוע על כל ההפגנות שנערכו במקביל בערים רבות, ובכלל שלל המאבקים שהצטרפו, מעורר תקווה.

אז איפה, בכל זאת, הבעיה שלי? בדיוק מה שאמרתי בהתחלה; זהו מאבק של ההגמוניה. זהו מאבק של אנשים שקצת הפריע להם בחיים, והם יצאו לרחובות. אני לא רואה בזה דבר רע, להיפך; אני לגמרי בעד אנשים שייצאו לרחובות. אבל כמו תמיד, גם כאן קיים עניין יחסי כוח, והשאלה שלי היא האם כל הקולות מצליחים להישמע. אתמול ושלשום שהיתי וישנתי במאהל המחאה שהוקם ביפו. הפעילים הפלסטינים שם הביעו חוסר שביעות רצון מהשיח המרכזי של "צדק חברתי" שכולם מדברים עליו, כשבעצרת המרכזית מנו את הקבוצות הנפגעות מהממשלה ו"שכחו" את המילה "ערבים". בכלל, השאלה שעולה היא מהו אותו "צדק חברתי" ולמי הוא מגיע. מאהל נוסף שהוקם בגינת לוינסקי ליד התחנה המרכזית, שמורכב מתושבי שכונות הדרום, עובדים זרים ופליטים, ואף הוקם שם אוהל טרנסי (!go go go), פונה לפחות שלוש פעמים על ידי המשטרה. אולי הוא לא היה לבן מספיק? בהפגנה הראשונה שהייתה צעד גוש נשים (בו הונף גם דגל ביסקסואלי 🙂 שדיברו על העלאת גיל הפרישה לנשים ופמיניזם בכלל וזכו (למיטב ידיעתי) ליחס תמה של "מה הקשר לפמיניזם?" או "מה הקשר ללהט"ב?"

הטענה שברוטשילד מתקיים דיון ער על הרבה דברים היא בהחלט נכונה; כשהסתובבתי שם אתמול ראיתי שבכל פינת אוהל ותחת כל סככה מתקיימים דיונים ארוכים, חלקם על מי מנוחות וחלקם לוהטים, על שלל נושאים. זה היה מאוד מרשים ומרגש שדיונים על נושאים ציבוריים עולים בתדירות כה גבוהה. עם זאת, אי אפשר להתנער מהתחושה שכל הזמן מציפה את המאהל המרכזי שהמאבק הוא "לא פוליטי". הניסיון של תנועות ימין לנכס את המאבק לקונספירצית שמאל קיצוני היא מגוחכת. גם אם מובילי המאבק ברוטשילד מודעים לדברים הבעייתיים פרט (ואף יותר) למחאת הדיור, כמו הכיבוש, חוסר השיווין לאוכלוסייה הפלסטינית ועוד שלל מאבקים שיש להיאבק, הם לא מזכירים זאת כי הם יודעים שבמקרה כזה, 90% מהמוחים יעזבו את המקום. זה הקאטש שדיברתי עליו. גם אם אין כוונות להשתיק קולות, זה נעשה בכל מקרה.

למרות הדיבורים על מהפכה, אני לא יכול שלא להיות סקפטי. אני מצר על כך מאוד; זה לא אומר שאפסיק לנסות. אני נמצא במאהל ביפו ומתכנן לבקר במאהל בלוינסקי, וגם ברוטשילד שוב. אבל כמו שדיברתי עם מישהי שפגשתי בגוש היפואי בהפגנה, חוסר האונים והזעם על הממשל שהיו במהפכות במצרים, תוניסיה ובמדינות האחרות לא קיים פה. הרעיון שזה יהפוך להתקוממות עממית אמיתית נגד הממשלה נראה לי מופרך. מה שיקרה לדעתי, הוא שבמקרה הטוב מובילי המאבק יקבלו חלק מדרישותיהם באופן מיידי מבלי שהדבר יחלחל מטה, ובמקרה הגרוע תוצע תוכנית חומש או רפורמת שקר כלשהו ש"תשפר את המצב" תוך כמה שנים טובות.

אני מקווה בכל לבי שהעתיד הקרוב יוכיח שאני טועה.

יציאה מהארון, יציאה מהארון, יציאה מהארון

חשבתי לעשות את הרשומה שפותחת את הבלוג החדש שלי (האחרון היה בגיל 14 או משהו כזה, ולא החזיק יותר מחודשיים ושתי רשומות) רשמית משהו, בה אני מציג את עצמי ולמה אני כותב בלוג וכו' וכו'. אבל, כפי שכתבתי בהסבר על עצמי, כל ניסיון ברור לכתוב על עצמי יחטא בסטטיות, וחבל. אנחנו אנשים דינמיים, ומשתנים הרבה דברים כל הזמן, ובטח שהאישיות והדיעות שלנו לא יכולות להיות מכווצות למשפטים קצרים כמו בקורות חיים. ובכל זאת, על מה לכתוב רשומה ראשונה?

לפני כמה ימים נתקלתי בקול קורא לכותבים לעיתון מקוון בשם העיתון השחור בנושא "יציאה מהארון". ואכן, אף פעם לא באמת כתבתי על היציאה מהארון שלי. כלומר על היציאות מהארון שלי. המתמשכות. ובעצם, זה לא רע לפתוח רשומה ראשונה בבלוג בנושא הזה. הרי, גם בלוג הוא יציאה מהארון.

***

ארון הבגדים שלי לא מסודר אף פעם. לא זכורה לי פעם אחת שארכה יותר מכמה שעות שבה הארון שלי נשאר מסודר. אולי בגלל זה אני כל הזמן יוצא מהארון?

הרבה אנשים חדשים שאני פוגש, או כאלה שאני יוצא מולם מהארון בשלב זה או אחר, שואלים אותי פעם אחר פעם את אותה השאלה בגלגולים שונים – "יצאת כבר מהארון?", "מי כבר יודע?", "אתה כבר בחוץ?" ועוד כהנה וכהנה שאלות שבסופו של דבר מצמצמות את הכל לתפיסה אחת – יש ארון אחד (בצבע ורוד כנראה? או שאולי אני לבוש ורוד כשאני יוצא ממנו?) שממנו אנחנו יוצאים פעם אחת וזהו. אחר כך זה הכל עניין של מי מקבל אותך יותר בקלות ומי פחות, למי לוקח זמן לעכל את זה, וזהו פחות או יותר. הארון כבר מאחורה ומעלה אבק.

אז למה הוא נמצא באופק כל הזמן? או יותר נכון למה אני מרגיש שכל הזמן, כל יום, אני יוצא ממנו שוב ושוב, ברצוני או בעל כורחי? כי הארון הוא נצחי.

אוקיי, אולי סייג קטן לפני שנמשיך; ארון כזה לא יהיה נצחי בעולם אידיאלי, בו לכל אחד תהיה ההזדמנות לבחור את נטיותיו המיניות וזהויותיו המגדריות בלי לחצים חיצוניים מהחברה, בו לא יהיו יחסי כוח – אולי אז לא יהיה ארון. כיוון שעולם כזה לעולם לא יתקיים, יש להניח שהארון יהיה כאן לזמן ארוך מאוד.

אני ביסקסואל. לקחה לי חתיכת כברת דרך להגיע למסקנה הזו, שהשתנתה במהלך הזמן והיחס שלי אל כל הגדרה בכל פעם היה שונה ומלא בתחושות, חלקן של גאווה וחלקן של חששות, והמון כאלה באמצע. כשאנשים שואלים אם אני מחוץ לארון, התשובה הראשונית שלי היא "כן". נכון, אני בדרך כלל לא מסתיר את הזהות הביסקסואלית שלי.

ואז קורה פתאום מקרה. לדוגמא, אני נכנס לחנות בגדים כדי לקנות לי שמלה זולה בשביל מופע דראג. לא ביקשתי עזרה מהמוכרת, פשוט חיפשתי שמלה. היא הביטה בי בחצי חיוך שלא יכולתי לפרש. כשלבסוף הצגתי לה את השמלה האדומה (היפהפייה, יש לציין) שבחרתי, היא חייכה ושאלה אותי: "לחברה שלך?" כמובן שיכולתי לענות "לא, זה בשביל מופע דראג" או אולי משהו שיותר יחרפן אותה: "זה בשביל הבן זוג שלי." אבל בחרתי לסתום את הפה ולהנהן בביישנות, לעבור לגמרי כסטרייט טוב שקונה מתנה לחברה שלו. ואמנם אני פתוח מאוד לגבי הנטייה המינית שלי, אבל במקרה הזה המילים פשוט לא יצאו לי מהפה.

ומה קורה עם ההורים? ושאר המשפחה? והחברים? והזה שלמד איתך פעם בבית ספר? והמורה ההיא? והמכר? מול כל אחד, כל פעם, ניצבת בפניי הבחירה האם לצאת מהארון, או לא. לפעמים היא בעל כורחי, אם אני הולך עם טבעת אוחצ'ית, או עם בן הזוג שלי בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים. ומתי הארון הזה נגמר בכלל? מה אם אלה שיצאתי מולם כהומו, כשהגדרתי את עצמי ככה? ומה יקרה אם אני "אהפוך" לטרנסג'נדרית? או ג'נדרקוויר? Deja vous all over again…

ואז יש את כל העניין הביסקסואלי. בסדר, אז אתה ביסקסואל, נמשך לשני מגדרים או יותר. סבבה לגמרי (הייתכן? המון אנשים בכלל לא מסוגלים לבלוע את זה שמישהו נמשך לשני המגדרים גבר ואישה, שלא לדבר על זה שקיימים בכלל עוד מגדרים..). למה אתה צריך לשתף אותנו בזה? זו בסך הכל משיכה. אז חברים, יש לי חדשות בשבילכם; יש דבר כזה זהות ביסקסואלית. אבל איך זה מתבטא, שואלים אותי. גם ככה בן אדם יכול להיות רק עם בן זוג אחד, או בחור או בחורה. אז דבר ראשון, יש דבר כזה שנקרא פוליאמוריה, שזה סוג מערכת יחסים לא מוכרת בחיים ההטרונורמטיביים של רוב האנשים (מערכת יחסים אגב בה אני נמצא). דבר שני, גם אדם שנמצא במערכת יחסים מונוגמית יכול באותו זמן להימשך לאנשים אחרים ולמגדרים אחרים. גם יהודי מתפלל הוא יהודי מתפלל גם כשהוא לא עושה את זה באותו הרגע (ונשים שנייה בצד את ההנחה המהותנית המשתמעת מכך, שאנשים נולדים עם הזהות המינית או המגדרית שלהם). אבל זה כל אלה הם כנראה בכלל נושא לרשומה על ביסקסואליות.

אם כן, כפי שנאמר, הארון הוא התמודדות מתמדת, שמלווה אותנו, הלהטב"קים, לכל מקום. זה דבר שנתמודד איתו בעבודה חדשה, ברחוב, מול אדם חדש שמכירים, מול אנשים שעשו לנו אאוטינג, מול אנשים שלא מקבלים אותנו. על התפיסה שיש ארון אחד, אני יכול לענות משפט משעשע, שראיתי על חולצתו של מישהו באירוע הגאווה בבאר שבע – Ok guys, I'm out of the closet, now where the hell is Narnia?