1
בכל יום שאני מתעוררת, אני מלטפת מול המראה את הזיפים שגדלים לי על הלחיים. הם נעימים על היד שלי, דוקרים קצת, נעלמים בתהליך איטי להחריד עם כל יום שאני מזרימה לגוף שלי יותר אסטרוגן. אישה מתגלחת. הקונספט הזה כל כך מוכר, לי ולסביבה שלי, שהוא כבר לא נראה מוזר. אני תוהה מתי יהיה לי את האומץ, הנחישות, ואוכל להילחם בפחד ובעצלנות כדי להתחיל בטיפולי לייזר, ולהפסיק לראות את סכין הגילוח בין מברשות השיניים ליד הכיור.
2
אני עולה לאוטובוס ומשלמת לנהג, ובתמורה הוא נותן לי את הכרטיס ומפטיר "בבקשה חמוד". הוא מחייך חיוך ממזרי, כזה שאני לא מבינה אם הוא צוחק עליי, או מנסה להתחיל איתי. אולי שניהם בו זמנית.
כשאני מגיעה למושב, אני משפילה מבט למחשוף הענק שלי, ממנו בולטים שני שדיים גדולים שנראים מנותחים, בזכות הגרביים שדחפתי במומחיות חובבנית לחזייה שלי. אני תוהה איך מישהו יכול לחשוב שאני רוצה להיות בן, או שידברו אליי בזכר, עם כזו השקעה במחשוף שלי. שנייה אחרי זה אני מבטלת את המחשבה בטענה שאני קווירפובית. או פשוט בטענה שאנשים לא באמת חושבים כל כך הרבה לפני שהם מדברים. היי, אולי הוא אפילו אמר בטעות. יכול להיות שפשוט נפלה לו ה-ה'.
3
אני מתחילה לראות פוסטים בפייסבוק על לילה אלקורן, טרנסית אמריקאית צעירה שהתאבדה אחרי התעללות טרנספובית מצד ההורים שלה, שבין השאר כפו עליה טיפולי המרה. במשך שבוע הפייסבוק שלי מתמלא בתמונות שלה ובכתבות עליה, ואני לא לוחצת על אף אחת מהן. אני מרגישה קהה. אני שמה הכל בצד. למה לי להתמודד עם זה?
כמה ימים אחר כך אני נתקלת בסרטון של טרנסית מתורכיה, מונולוג בו היא מדברת למצלמה כמה דקות, בוכה, שנייה לפני שהיא קופצת אל מותה מגשר. אני לא מבינה מילה, אבל עדיין בא לי להקיא. היא כל כך יפה. זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו.
4
בדרך לאוניברסיטה ג'יפ שחור עוקב אחריי. הוא עוקב אחרי לכל אורך בן גוריון, הנהג שורק לי ואומר דברים שאני לא שומעת, וכשאני עוברת את הכביש הוא טורח לעשות פרסה כדי להמשיך לעקוב. אפילו כשאני מתרחקת מהכביש ופוסעת לכיוון השער הוא עומד שם, כאילו מחכה שאתחרט ואבוא. אני קצת מקווה שהוא ייצא מהאוטו ויבוא אליי, לא ברור לי אם כדי שישכנע או יכריח אותי לבוא אחריו, או כדי שאוכל לצעוק עליו, או להרביץ לו.
5
אני מצלמת את עצמי. בדרך כלל אני ממש אוהבת לצלם את עצמי. יש ימים שאני מרגישה אולי פחות יפה, מכוערת אפילו. או סתם לא מספיק אישה. אבל אני אוהבת את מאות התמונות שמצטברות לי במחשב, בהן אני מצלמת לעצמי את הפנים.
אבל היום אני מצלמת ומשהו לא בסדר. אני מסתכלת ולא יכולה שלא לראות את הזיפים. אני נראית כמו פאקינג פרד פלינסטון. איפה האישה שם? ישר הפוסט-מודרניות שלי עולה, ומה זה אישה בכלל, וכל ההתלבטויות והחיכוכים והדיונים שהיו לי ביני לבין עצמי כשהחלטתי שאני אישה טרנסית. מה זה אני לא רואה אישה? מה זה החרא הזה? זה בסך הכל דיון מהותני, טיפשי ולא רלוונטי.
אבל פתאום אני לא רואה שם אישה, וזה פשוט חרא. אני מצלמת את עצמי שוב ושוב ושוב, וזה לא עוזר. כאילו משהו שם נעלם. אולי אני בעצם בן? אני צוחקת על עצמי על הקלישאה כשעולה השאלה בראש.
זו לא שאלה רצינית. פאק, אם אני אחליט להיות בן אז אני אהיה בן. אבל עכשיו זה לא מה שאני רוצה, אני בסך הכל רוצה לראות שם שוב את האישה. רגשות יכולים להיות משהו ממש מטומטם לפעמים.
6
אם אני אהיה בובת סיליקון, עדיין תאהבי אותי?
7
פיתחתי תרגיל. כשאני עולה במעלית, אני מתקרבת כל כך קרוב למראה שאני כמעט נוגעת בה עם האף, ונושמת נשימות עמוקות. אחרי חמש או שש נשימות הפנים נהיות זרות לי. הגוף שלי נהיה זר, כאילו הוא לא שייך לי. בכמה שניות שבמעלית, עולות בי כל השאלות שבעולם: אז אני בעצם בן? אני מתגעגעת לגוף שלי מלפני ההורמונים?
אבל זה לא העניין. פתאום הגוף שלי הוא לא אני. אני מרגישה הכי מוזר בעולם, זה מתנגש עם כל מה שאני חושבת לגבי גוף ונפש. הוא נהיה כלי ריק, ואני לא רואה את עצמי בתוכו. לא ראיתי את עצמי גם בגוף שלי בלי האסטרוגן. לא יודעת איך ולמה זה עוזר, אבל כשהמעלית מגיעה לקומה של הדירה שלי, אני נרגעת. אולי פשוט כי סוף סוף אני מקדישה זמן ביום לנשום נשימות עמוקות.
8
מישהי ניגשת אליי, סיסג'נדרית, ואומרת לי כמה הדברים שאמרתי נגעו לה. היא אומרת שהיא מקנאה בי, על היכולת שלי להשתנות, על היכולת שלי לאהוב ולשנות את הגוף שלי. על הנזילות שאני מרשה לעצמי, שהיא לא מצליחה להרשות לעצמה.
אני רוצה להגיד לה שזה לא כל כך פשוט, רוצה להגן פתאום על הקשיים שהיא כאילו לקחה ממני והפכה ליתרון. אני מוצאת את עצמי מחייכת. בא לי לחבק אותה, להגיד לה שגם היא יכולה להיות ככה. אין בי שום דבר מיוחד. אבל אני מודה על זה שהתאפשר לי, ואני מאפשרת לעצמי, לעשות את כל הדברים האלה.
חשדנית מספיק 
