דיספוריה אהובתי

 

1

בכל יום שאני מתעוררת, אני מלטפת מול המראה את הזיפים שגדלים לי על הלחיים. הם נעימים על היד שלי, דוקרים קצת, נעלמים בתהליך איטי להחריד עם כל יום שאני מזרימה לגוף שלי יותר אסטרוגן. אישה מתגלחת. הקונספט הזה כל כך מוכר, לי ולסביבה שלי, שהוא כבר לא נראה מוזר. אני תוהה מתי יהיה לי את האומץ, הנחישות, ואוכל להילחם בפחד ובעצלנות כדי להתחיל בטיפולי לייזר, ולהפסיק לראות את סכין הגילוח בין מברשות השיניים ליד הכיור.

 

2

אני עולה לאוטובוס ומשלמת לנהג, ובתמורה הוא נותן לי את הכרטיס ומפטיר "בבקשה חמוד". הוא מחייך חיוך ממזרי, כזה שאני לא מבינה אם הוא צוחק עליי, או מנסה להתחיל איתי. אולי שניהם בו זמנית.

כשאני מגיעה למושב, אני משפילה מבט למחשוף הענק שלי, ממנו בולטים שני שדיים גדולים שנראים מנותחים, בזכות הגרביים שדחפתי במומחיות חובבנית לחזייה שלי. אני תוהה איך מישהו יכול לחשוב שאני רוצה להיות בן, או שידברו אליי בזכר, עם כזו השקעה במחשוף שלי. שנייה אחרי זה אני מבטלת את המחשבה בטענה שאני קווירפובית. או פשוט בטענה שאנשים לא באמת חושבים כל כך הרבה לפני שהם מדברים. היי, אולי הוא אפילו אמר בטעות. יכול להיות שפשוט נפלה לו ה-ה'.

 

3

אני מתחילה לראות פוסטים בפייסבוק על לילה אלקורן, טרנסית אמריקאית צעירה שהתאבדה אחרי התעללות טרנספובית מצד ההורים שלה, שבין השאר כפו עליה טיפולי המרה. במשך שבוע הפייסבוק שלי מתמלא בתמונות שלה ובכתבות עליה, ואני לא לוחצת על אף אחת מהן. אני מרגישה קהה. אני שמה הכל בצד. למה לי להתמודד עם זה?

כמה ימים אחר כך אני נתקלת בסרטון של טרנסית מתורכיה, מונולוג בו היא מדברת למצלמה כמה דקות, בוכה, שנייה לפני שהיא קופצת אל מותה מגשר. אני לא מבינה מילה, אבל עדיין בא לי להקיא. היא כל כך יפה. זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו.

 

4

בדרך לאוניברסיטה ג'יפ שחור עוקב אחריי. הוא עוקב אחרי לכל אורך בן גוריון, הנהג שורק לי ואומר דברים שאני לא שומעת, וכשאני עוברת את הכביש הוא טורח לעשות פרסה כדי להמשיך לעקוב. אפילו כשאני מתרחקת מהכביש ופוסעת לכיוון השער הוא עומד שם, כאילו מחכה שאתחרט ואבוא. אני קצת מקווה שהוא ייצא מהאוטו ויבוא אליי, לא ברור לי אם כדי שישכנע או יכריח אותי לבוא אחריו, או כדי שאוכל לצעוק עליו, או להרביץ לו.

 

5

אני מצלמת את עצמי. בדרך כלל אני ממש אוהבת לצלם את עצמי. יש ימים שאני מרגישה אולי פחות יפה, מכוערת אפילו. או סתם לא מספיק אישה. אבל אני אוהבת את מאות התמונות שמצטברות לי במחשב, בהן אני מצלמת לעצמי את הפנים.

אבל היום אני מצלמת ומשהו לא בסדר. אני מסתכלת ולא יכולה שלא לראות את הזיפים. אני נראית כמו פאקינג פרד פלינסטון. איפה האישה שם? ישר הפוסט-מודרניות שלי עולה, ומה זה אישה בכלל, וכל ההתלבטויות והחיכוכים והדיונים שהיו לי ביני לבין עצמי כשהחלטתי שאני אישה טרנסית. מה זה אני לא רואה אישה? מה זה החרא הזה? זה בסך הכל דיון מהותני, טיפשי ולא רלוונטי.

אבל פתאום אני לא רואה שם אישה, וזה פשוט חרא. אני מצלמת את עצמי שוב ושוב ושוב, וזה לא עוזר. כאילו משהו שם נעלם. אולי אני בעצם בן? אני צוחקת על עצמי על הקלישאה כשעולה השאלה בראש.

זו לא שאלה רצינית. פאק, אם אני אחליט להיות בן אז אני אהיה בן. אבל עכשיו זה לא מה שאני רוצה, אני בסך הכל רוצה לראות שם שוב את האישה. רגשות יכולים להיות משהו ממש מטומטם לפעמים.

 

6

אם אני אהיה בובת סיליקון, עדיין תאהבי אותי?

 

7

פיתחתי תרגיל. כשאני עולה במעלית, אני מתקרבת כל כך קרוב למראה שאני כמעט נוגעת בה עם האף, ונושמת נשימות עמוקות. אחרי חמש או שש נשימות הפנים נהיות זרות לי. הגוף שלי נהיה זר, כאילו הוא לא שייך לי. בכמה שניות שבמעלית, עולות בי כל השאלות שבעולם: אז אני בעצם בן? אני מתגעגעת לגוף שלי מלפני ההורמונים?

אבל זה לא העניין. פתאום הגוף שלי הוא לא אני. אני מרגישה הכי מוזר בעולם, זה מתנגש עם כל מה שאני חושבת לגבי גוף ונפש. הוא נהיה כלי ריק, ואני לא רואה את עצמי בתוכו. לא ראיתי את עצמי גם בגוף שלי בלי האסטרוגן. לא יודעת איך ולמה זה עוזר, אבל כשהמעלית מגיעה לקומה של הדירה שלי, אני נרגעת. אולי פשוט כי סוף סוף אני מקדישה זמן ביום לנשום נשימות עמוקות.

 

8

מישהי ניגשת אליי, סיסג'נדרית, ואומרת לי כמה הדברים שאמרתי נגעו לה. היא אומרת שהיא מקנאה בי, על היכולת שלי להשתנות, על היכולת שלי לאהוב ולשנות את הגוף שלי. על הנזילות שאני מרשה לעצמי, שהיא לא מצליחה להרשות לעצמה.

אני רוצה להגיד לה שזה לא כל כך פשוט, רוצה להגן פתאום על הקשיים שהיא כאילו לקחה ממני והפכה ליתרון. אני מוצאת את עצמי מחייכת. בא לי לחבק אותה, להגיד לה שגם היא יכולה להיות ככה. אין בי שום דבר מיוחד. אבל אני מודה על זה שהתאפשר לי, ואני מאפשרת לעצמי, לעשות את כל הדברים האלה.

אני מודה לאלוהים וליו הפנר / נינה ארסינו

את הטקסט שתרגמתי כאן כתבה נינה ארסינו. נינה היא אמנית טרנסית קנדית, זמרת, עובדת מין ופובליציסטית. הטקסט היה הטור הראשון שלה במגזין הלהט"בי הקנדי "פאב מגזין", שם היא כתבה באופן קבוע טור שנקרא t-girl, והתפרסם בגיליון 276 שלו. אפשר לקרוא כאן את הטקסט המקורי, ולראות אותה מקריאה אותו בריאיון כאן.

קצת על הרקע של התרגום הזה דווקא עכשיו: נתקלתי בטקסט הזה ממש לאחרונה, בזמן כל הבלגן שקורה בשבועות האחרונים בין שינייד או'קונור ומיילי סיירוס, והדיון הפמיניסטי החשוב על הדרכים בהן אפשר וצריך לבקר את תעשיית המוזיקה הסקסיסטית והמחפצנת מבלי להיות שרמוטופוביות כלפי מי שלוקחות חלק בתעשייה הזאת. הדיונים (שאני מודה שלא באמת יצא לי להשתתף בהם) גרמו לי לחשוב על המקום שלי כאישה טרנסית ואיפה אני מאמצת על עצמי והגוף שלי תכתיבים של החברה הסקסיסטית (האשמות שלא פעם שמעתי מנשים סיסג'נדריות כלפיי), ומה זה אומר בשבילי ובשביל אחרות.

אני רוצה להבהיר שברור שיש כאן כמה הבדלים משמעותיים: דיבור על תעשיית המוזיקה לעומת חיי היומיום, על המעמד של נשים מסויימות שנמצאות במעגלים מיינסטרימיים לעומת כאלו שלא, הבדלים בין המצב החברתי של נשים סיסג'נדריות ונשים טרנסיות וכו' וכו' (רוצה לומר, המעמד של נינה ארסינו רחוק מלהיות קרוב למעמד של מיילי סיירוס, ואני לא מנסה להשוות). הטקסט הזה לא אמור להיות קשור באופן ישיר לדיון הפמיניסטי שקורה עכשיו, התרגום שלו הוא יותר תוצר של הגלגלים שהוא הפעיל לי בראש. אבל אני חושבת שיש כאן נקודת התחלה טובה לגבי הדרך שבה הדיכוי של נשים סיסיות וטרנסיות קשור, ולמקום שבו דווקא זה שהרבה נשים טרנסיות גודלו כגברים הוא לא בהכרח רק פריווילגיה גברית מעפנה (אמירה שנזרקת לא מעט לנשים על הקשת הטרנסית והקווירית על ידי פמיניסטיות סיסיות), אלא יכול גם להוות מקור של כוח והשראה.

כשהייתי מתרגלת באוניברסיטת יורק, התחלתי לעבור ניתוחים פלסטיים במהלך חופשות החגים ומרתונים של למידה, כדי לגרום לעצמי להיראות כמו אישה. הייתי חוזרת לכיתה רעננה ועם איברים חדשים. הסגל והסטודנטים היו מסונוורים מהשינוי שלי, אבל כשטופפתי למסיבת חג מולד של הסגל עם עקבים של 10 ס"מ ושפתיים משורבבות שרק עכשיו התמלאו בסיליקון, תלמידת מחקר אחת ראתה איזו אישה אני הופכת להיות ונחנקה. היא קיללה את הפטריארכיה ואמרה משהו כמו: "את לא מקרבנת את עצמך בזה שאת בונה את הזהות החדשה שלך מתוך הערכים הדכאניים והמיזוגניים שחוברתת להם בתור גבר?" אולי, אבל עדיין הייתי לוהטת.

גדלתי כילדה קטנה בתוך גוף של ילד קטן, בחניון הקרוונים גולדן הורסשו בבימסוויל, אונטריו. בגיל חמש הערצתי את המופרעים הצעירים שהסתובבו בשכונה שלי – בנים עם פה מלוכלך שכבר עישנו ובטח בסופו של דבר ישבו בכלא על פשעים קלים. אחר הצהריים קייצי אחד, הם נתנו לי להציץ בתמונות הקדושות של חוברות הפלייבוי שהם סחבו מהמחבואים של האבות שלהם. הייתי המומה מהתמונות של נשיות חמקמקה ולגמרי מינית שבטח הייתה קיימת הרבה מעבר לגבולות הבית הקטן שלי. לא ידעתי שבאותו הזמן, הילדות האחרות בשכונה ננזפו כשהן הורידו את הבגדים של ברבי מול קן. "רק כשהם יהיו נשואים וקן יקנה לה קרוון!"

בזמן שהתבגרתי, אינספור תמונות מיניות של נשים שחלחלו לתרבות שלנו הסתננו לחניון הקרוונים הקטנטן שלי. גיליתי שסופה מאקס-מן נלחמה בכוחות הרשע בסופר-ביקיני סקסי בסגנון דיסקו עם חליפה הורסת. מגורה, צפיתי בנסיכה ליה עם המחשוף הנדיב כשהיא בורחת משעבוד של חייזר מטורף עם ידיים מתנופפות. וכשהגעתי לשנות העשרה שלי, דוגמניות כמו סינדי קרופורד דגמנו גלישה בדוגי סטייל בשביל לוחות שנה "ספורטיביים" ומדונה זחלה על הרצפה על ארבע, כשהיא אומרת לי לבטא את עצמי. הקשבתי לה, רציתי לחקות אותה, השתוקקתי להיות היא. אז נהייתי רטובה כשהיא נכבלה למיטה, ליקקה חלב מתוך קערה ופמפם אותה בריון חלקלק.

tgirl276

נינה ארסינו בגיליון 276

אמהות ואבות אחרים היו דואגים שכל ההתנהגות הנשית השערורייתית הזאת יהפכו את הבת שלהם לאישה מופקרת. אבל ההורים שלי חשבו שאני מתפתחת באופן נורמלי לגבר קנדי בריא.

לא כך, אבל עם הזמן התחלתי להראות כמו אחד כזה. כשהייתי בת 18, אנשים אמרו שאני מזכירה את השחקן קריספין גלובר (אבא של מייקל ג'יי. פוקס ב"בחזרה לעתיד" והאיש הרזה בסרטי "המלאכיות של צ'ארלי). במילים אחרות, נראיתי כמו בחור… ואפילו לא אחד חתיך.

אז כשהתחלתי לעבור ניתוחים פלסטיים, סופר-ניישתי חלקים מסויימים כדי לפצות על חלקים גבריים שהיו מחוץ להישג האזמל של המנתח – הכתפיים הרחבות שלי, והעובדה שהייתי כמעט מטר שמונים. אמרתי לרופא שלי שיעשה את השפתיים שלי הכי גדולות שהוא יכול. ואז שיעשה עוד קצת. ואז שיעשה הרבה יותר. ברגע שקיבלתי את ברכת סכין המנתחים, הבנתי כמה היה קל ומפתה היה לשנות את המראה שלי. והמשכתי ללכת עוד, ועוד, ולחזור לרופא שוב ושוב. ואני עדיין הולכת.

עכשיו, כשאני מסתכלת במראה, אחרי ששמתי ליפ גלוס של MAC וריסים מלאכותיים מס' 7, אני רואה קיצוניות שמזכירה לי את הגיבורות של הילדות שלי, גיבורות-העל המצויירות והאלות המרוטשות והמבריקות שהילדים הרעים מחניון הקרוונים שלי הראו לי בפעם הראשונה. מעניין, שעכשיו אני יוצאת עם הגרסאות המבוגרות והמקועקעות של הבריונים הצעירים האלה, ואני אוהבת לשחק את החברה הפלייבוית הפרטית שלהם.

אז אולי הסטודנטית ההיא מיורק צדקה, ואולי האישה שהפכתי את עצמי אליה היא קורבן של זה שגידלו אותי כגבר. אבל כשנשים ביולוגיות ניגשות אליי ואומרות דברים כמו "הלוואי שיכולתי להיות יותר כמוך, אבל גידלו אותי להיות כזאת ילדה טובה", אני אסירת תודה בשקט על הילדות שלי. אני מודה לאלוהים, להורים שלי, לכל האנשים בחניון, וליו הפנר.

לחשוף את הגוף

יום לפני מצעד הגאווה בתל אביב, אני מוצאת את עצמי מתלבטת מה ללבוש. בדיוק קניתי חזייה ורודה בוהקת, זולה. אני תוהה אם אני אעז – אם אני אעז ללכת כל כך חשופה, אם אני לא אצטנף לי פנימה ואעטוף את עצמי, אם אולי אני לא אוכל בסוף.

יום המצעד. שש בבוקר. אני ערה כבר שעתיים, נמצאת בבית של חברות, שם התאספנו חבורה של אנשות להתכונן לפעולה שאנחנו מתכננות לעשות בתוך המצעד. אנחנו צובעות את עצמנו בצבע גוף ורוד – את כל הגוף, כל מה שלא מכוסה. אני מורידה את הבגדים שהגעתי איתם ושמה את החזייה הורודה, תחתונים וחצאית ורודה קצרצרה. חוץ מזה, נעליים וסרט שיער, אני לא לובשת כלום. אני מסתכלת מסביבי ורואה הרבה אנשים עם גופים שונים, אנשים שמסתכלים עליי ואומרים שאני לוהטת ומהממת, וחושבת כמה זה לא הגיוני שהסטרייטים חושבים שיש רק שני גופים, ובמיוחד ששני הגופים האלה מסווגים אך ורק לפי זין או כוס. איזה בולשיט.

אני תוהה לעצמי, חוששת, איך אני אתפס כלפי חוץ ככה, במצעד הגאווה. גם ככה חושבים שאני גבר בבגדי נשים. יכול להיות שיחשבו שאני הומו? יכול להיות שיקשרו אותי להומואים על המשאיות שכמעט לא לובשים שום דבר – יתפסו את הגוף שלי ככזה שמסמל מיניות גברית? יש להניח שהחצאית והחזייה שלי, והעובדה שאני צבועה כולי בורוד, קצת תקשה על הראייה של אנשים אותי כגבר הומו נורמטיבי. אבל לחשוף את הגוף שלי, הגוף השעיר, הגבוה, עם הכתפיים הרחבות – לא עשיתי דבר כזה כבר הרבה זמן, וזה עורר אצלי המון חשש.

פתאום תוקפות אותי גם כל מיני תהיות פמיניסטיות על הגוף שלי. אם אני אישה שסווגה כזכר בלידתה, האם אני תופסת מקום כשאני חושפת את הגוף (הזכרי) שלי כך? האם אני לא מודעת לפריווילגיות שלי כמי שחייתה כגבר במשך שנים? את הדיון הזה אני משתדלת לעשות עד כמה שאני יכולה, אבל גם נשאלת השאלה מה המקום של הגוף שלי, שנמצא תחת ביקורת ומתקפות חוזרות ונשנות, ונחשב לנחות מעצם היותי טרנסית? לחשוף את הגוף שלי ככה זה לא משהו שהיתי עושה לפני חצי שנה ואפילו חודשיים, ופתאום אני מרגישה שכשאני מוקפת אנשים תומכים שאוהבים אותי וגורמים לי להסתכל על הגוף שלי כמו שאני רוצה להסתכל עליו, אני יכולה לחשוף אותו. ולא רק זה, אני יכולה להשתמש בו כמו שאני רוצה.

באמצע המצעד אנחנו נופלות על דגל גאווה ענק, מתות, 20 גופים(/ות) ורודים, מוחות על סדר העדיפויות בקהילה הלהט"בית. אנחנו משתמשות בגוף שלנו כדי למחות על סדר העדיפויות שהורג, כי רק מדברים על פונדקאות ונישואין ולא מדברים על הדיכויים האחרים, האלימויות האחרות, הדחופות, הדוחקות, שאנחנו ואחרות חוטפות כל יום. האלימות הזו גם מופעלת על הגוף שלנו, באופן הכי פיזי שיש. כאישה טרנסית, אני מנותקת מהגוף שלי, נדרשת להצדיק את הקיום שלו, לתת לאחריםות לגעת בו, לחקור אותו, לדבר עליו ולהביט בו. ובאותו הגוף אני משתמשת, כשאני שוכבת על האספלט וחם לי בגב ובכתפיים כמו גיהנום, להגיד שאני פה, והגוף שלי קיים, ושאני יכולה להשתמש בו איך שאני רוצה.

אחרי המיצג, ארגנו, קבוצת משפריצות, אירוע אלטרנטיבי למצעד, בו היה מיקרופון (מגפון) פתוח בו אנשים שמרגישים מושתקים בקהילה יוכלו לדבר. ואני מוצאת את עצמי מנחה את האירוע, כולי גוש של זיעה ורודה, שיער ועור חשוף, ואני אומרת "אני עתליה ואני אישה טרנסית", אומרת את זה עם הגוף שלי חשוף, הגוף שסטרייטים אומרים שהוא לא נשי מספיק, הגוף שטרנסיות אומרות שהוא לא טרנסי מספיק, ואני לא מאמינה שאני עושה את זה. אני ממשיכה להסתובב ככה בתל אביב, הולכת לים עם חברות, פעם ראשונה מזה הרבה זמן חושפת את החזה שלי בציבור ונכנסת למים (וחושבת על כך שעוד לא הרבה זמן זה כבר לא יהיה חוקי שאתערטל כך בציבור), ואחר כך אנחנו מנסות לתפוס מונית ולא עוצרים לנו, בגלל הגופים הטרנסיים שלנו.

המרחבים האלה, המקומות האלה, הרגעים האלה, בהם אני מוצאת כוח בגוף שלי, בהם אני מוקפת אנשים שמזכירות לי שהוא מהמם ושאני יכולה לעשות איתו ולהשתמש בו איך שאני רוצה, הם מעטים. כשאני יושבת בלימודים, הולכת ברחוב, מסתובבת, אני מרגישה כל הזמן תחת מעקב. מעקב אחרי הזיפים שמתעקשים לגדול אחרי הגילוח של הבוקר, השיערות על הרגליים, המימדים הגדולים של הגוף, שיערות החזה שצצות מהצווארון. אני חולפת במסדרון מלא בסטודנטים שמתלבשים הכי משעמם בעולם והעיניים מתמקדות על הגוף שלי, על השדיים שלי, על כפות הרגליים שלי, על המפשעה שלי. הם מודדים את הגובה שלי, תוהים למה אני לא מורידה שיערות, מחליטים אם יש לי זין או כוס בין הרגליים, אומרים שדווקא יכולתי להיות גבר יפה, יש לי גוף מתאים לזה. לפעמים אני חוזרת הביתה ובא לי לצרוח, ללכת לישון מלא, להכות אותם עם אבן על הראש.

אבל היום הזה של מה שעשינו במצעד, ורגעים דומים לו, מזכירים לי שיש לגוף שלי קיום, ונותנים לי כוח להשתמש בו, לשנות אותו, לאהוב אותו ולדרוש אותו מחדש.

***

בגלל שכתבתי קצת בדרך אגב על הפעולה *המהממת* שעשינו במצעד, אני מנצלת את הבמה כדי שתתעניינו ותבררו מה היה. אז הנה קישור ישיר לתיאור הפעולה: http://on.fb.me/ZCXDUH והנה קישור לכתבה שהכינה עלינו "הטלוויזיה החברתית": http://goo.gl/4czlu

את הפעולה (והאירוע האלטרנטיבי) ארגנו חברות קבוצת משפריצות, בה אני חברה, קבוצת פעולה קוויר-אנרכיסטית. הנה עמוד הפייסבוק שלנו, תכנסו, תעשו לייק ותתעדכנו: https://www.facebook.com/Mashprizot?fref=ts