אבל למה אתם צריכים לצעוד בשביל זה?

הטקסט הבא נכתב ופורסם ככתבה בעיתון "מעורב", עיתון היחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה בבאר שבע, בגיליון בנושא נראות. עותק אלקטרוני של הגיליון אפשר למצוא כאן (אם אתםן נכנסות, מומלץ לקרוא גם את הכתבה שנמצאת עמוד לפני הכתבה שלי, שכתבה חברה טובה, מעיין).

***

"באמת, אין לי בעיה עם הומואים, אבל למה הם צריכים לצעוד ברחובות בשביל זה?" כמה פעמים אנחנו, להט"בקים (לסביות, הומואים, טרנסג'נרז, ביסקסואלים וקווירז), שמענו את האמירה הזו. שוב ושוב היא מוטחת בגלגולים שונים. "אני לא צועד בשביל הסטרייטיות שלי," ממשיך ואומר הסטרייט התורן. העניין הוא, אדון סטרייט, שהמיניות שלך נמצאת בכל מקום; בסרטים, בספרים, בפרסומות רחוב, בזוגות שהולכים יד ביד, בחתונות. סטרייטים לא צריכים לצעוד בשביל החופש שלהם; הם נראים כל הזמן. אם להטב"קים לא יצעדו, הם יהיו שקופים.

סוגיית הנראות מקבלת תוקף ומשמעות מיוחדים במצעד הגאווה. מצעד הגאווה במקור בא כדי לציין את מהומות סטונוול שהתרחשו בניו-יורק ב-1969, אחת הפעמים הראשונות שלהטב"קים יצאו נגד האלימות המשטרתית שהופעלה נגדם. המצעד הוא בראש ובראשונה הפגנה; מקום של הפגנת נוכחות ושחרור, מקום שאומר לסביבה הסטרייטית "תראו אותי!".

נראות לא מלווה להטב"קים רק במצעדי גאווה. הסוגיה נוגעת ונמצאת בכל מקום; בבית, בעבודה, בלימודים, ברחוב. כל פעם זו התלבטות למי לספר ועד כמה. אבל גם אז, גם אחרי ה-יציאה מהארון (לא שיש אחת כזו), יש עוד כל כך הרבה. ברגע שאנשים שומעים שאני נמשך ואוהב בנים, הם מיד מניחים שאני הומו. כמה וכמה מהם הופתעו כשהם גילו שאיזה פלא, אני נמשך גם לבנות. כשרואים אותי הולך בבגדים "גבריים", אף אחד לא מתאר לעצמו שאני עושה מופעי דראג, מאופר ולבוש שמלה, גרביונים ונעלי עקב. כששומעים שיש לי בן זוג, מיד מניחים שאני במערכת יחסים מונוגמית עם גבר, למרות שבעצם אני במערכת יחסים פוליאמורית (מרובת אהבה) עם ג'נדרקוויר – מישהי שהמגדר שלו הוא גם גבר, וגם אישה.

אני רוצה שאנשים ידעו איך אני מנהל את אורח החיים שלי. אבל שכבות על שכבות של השתקה גורמות לי להתלבט כל פעם מחדש. ואני יודע, שאם לא יראו אותי – האספקטים האלה, שכל כך מהותיים בחיים שלי, יהפכו לשקופים, יושתקו.

בעיית הנראות אופפת את קהילות הלהטב"ק גם מבפנים. להטב"קים שמערערים על הנורמטיבי נדחקים לאחור בתוך הקהילה, מושתקים, נהיים שקופים. זה לא מקרי שהמאבק למען זכות שווה לפונדקאות לזוגות הומואים היא זו שבכותרות, ולא הזכות של א/נשים טרנסג'נדרים לדיור הוגן, קבלה לעבודה ללא אפליה ומרחב בטוח ללא אלימות ברחובות. זה לא מקרי שפעילים להטב"קים שמניפים שלטים נגד הכיבוש במצעד הגאווה חוטפים ביקורת לעומת כאלה שמניפים דגל ישראל. "דגל ישראל זה לא פוליטי", כמובן.

כבר שנתיים שהגרסה הבאר שבעית למצעד הגאווה, "אירוע הגאווה", מתרחשת על הגג של "מרכז הצעירים" בעיר העתיקה. כשהוא מתרחש על גג, אירוע גאווה, חשוב ככל שיהיה, משיג מעט מאוד מהמטרות שלו. שוב אנחנו נכנסים ללופ של בלתי-נראות. בגיליון הקודם של "מעורב" פורסם טור על גאווה ופריפריה, שדיבר על באר שבע כמקום עם קהילה להטב"קית בועטת. הגיע הזמן שהשנה היא תצעד ברחוב, ותראה לכולם שהיא כאן ולא הולכת לשום מקום. כמו שכמה פעילות, ביניהן אני, צעקנו באירוע הגאווה האחרון: "על הגג לבד לא טוב, גאווה עושות ברחוב!"

יציאה מהארון, יציאה מהארון, יציאה מהארון

חשבתי לעשות את הרשומה שפותחת את הבלוג החדש שלי (האחרון היה בגיל 14 או משהו כזה, ולא החזיק יותר מחודשיים ושתי רשומות) רשמית משהו, בה אני מציג את עצמי ולמה אני כותב בלוג וכו' וכו'. אבל, כפי שכתבתי בהסבר על עצמי, כל ניסיון ברור לכתוב על עצמי יחטא בסטטיות, וחבל. אנחנו אנשים דינמיים, ומשתנים הרבה דברים כל הזמן, ובטח שהאישיות והדיעות שלנו לא יכולות להיות מכווצות למשפטים קצרים כמו בקורות חיים. ובכל זאת, על מה לכתוב רשומה ראשונה?

לפני כמה ימים נתקלתי בקול קורא לכותבים לעיתון מקוון בשם העיתון השחור בנושא "יציאה מהארון". ואכן, אף פעם לא באמת כתבתי על היציאה מהארון שלי. כלומר על היציאות מהארון שלי. המתמשכות. ובעצם, זה לא רע לפתוח רשומה ראשונה בבלוג בנושא הזה. הרי, גם בלוג הוא יציאה מהארון.

***

ארון הבגדים שלי לא מסודר אף פעם. לא זכורה לי פעם אחת שארכה יותר מכמה שעות שבה הארון שלי נשאר מסודר. אולי בגלל זה אני כל הזמן יוצא מהארון?

הרבה אנשים חדשים שאני פוגש, או כאלה שאני יוצא מולם מהארון בשלב זה או אחר, שואלים אותי פעם אחר פעם את אותה השאלה בגלגולים שונים – "יצאת כבר מהארון?", "מי כבר יודע?", "אתה כבר בחוץ?" ועוד כהנה וכהנה שאלות שבסופו של דבר מצמצמות את הכל לתפיסה אחת – יש ארון אחד (בצבע ורוד כנראה? או שאולי אני לבוש ורוד כשאני יוצא ממנו?) שממנו אנחנו יוצאים פעם אחת וזהו. אחר כך זה הכל עניין של מי מקבל אותך יותר בקלות ומי פחות, למי לוקח זמן לעכל את זה, וזהו פחות או יותר. הארון כבר מאחורה ומעלה אבק.

אז למה הוא נמצא באופק כל הזמן? או יותר נכון למה אני מרגיש שכל הזמן, כל יום, אני יוצא ממנו שוב ושוב, ברצוני או בעל כורחי? כי הארון הוא נצחי.

אוקיי, אולי סייג קטן לפני שנמשיך; ארון כזה לא יהיה נצחי בעולם אידיאלי, בו לכל אחד תהיה ההזדמנות לבחור את נטיותיו המיניות וזהויותיו המגדריות בלי לחצים חיצוניים מהחברה, בו לא יהיו יחסי כוח – אולי אז לא יהיה ארון. כיוון שעולם כזה לעולם לא יתקיים, יש להניח שהארון יהיה כאן לזמן ארוך מאוד.

אני ביסקסואל. לקחה לי חתיכת כברת דרך להגיע למסקנה הזו, שהשתנתה במהלך הזמן והיחס שלי אל כל הגדרה בכל פעם היה שונה ומלא בתחושות, חלקן של גאווה וחלקן של חששות, והמון כאלה באמצע. כשאנשים שואלים אם אני מחוץ לארון, התשובה הראשונית שלי היא "כן". נכון, אני בדרך כלל לא מסתיר את הזהות הביסקסואלית שלי.

ואז קורה פתאום מקרה. לדוגמא, אני נכנס לחנות בגדים כדי לקנות לי שמלה זולה בשביל מופע דראג. לא ביקשתי עזרה מהמוכרת, פשוט חיפשתי שמלה. היא הביטה בי בחצי חיוך שלא יכולתי לפרש. כשלבסוף הצגתי לה את השמלה האדומה (היפהפייה, יש לציין) שבחרתי, היא חייכה ושאלה אותי: "לחברה שלך?" כמובן שיכולתי לענות "לא, זה בשביל מופע דראג" או אולי משהו שיותר יחרפן אותה: "זה בשביל הבן זוג שלי." אבל בחרתי לסתום את הפה ולהנהן בביישנות, לעבור לגמרי כסטרייט טוב שקונה מתנה לחברה שלו. ואמנם אני פתוח מאוד לגבי הנטייה המינית שלי, אבל במקרה הזה המילים פשוט לא יצאו לי מהפה.

ומה קורה עם ההורים? ושאר המשפחה? והחברים? והזה שלמד איתך פעם בבית ספר? והמורה ההיא? והמכר? מול כל אחד, כל פעם, ניצבת בפניי הבחירה האם לצאת מהארון, או לא. לפעמים היא בעל כורחי, אם אני הולך עם טבעת אוחצ'ית, או עם בן הזוג שלי בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים. ומתי הארון הזה נגמר בכלל? מה אם אלה שיצאתי מולם כהומו, כשהגדרתי את עצמי ככה? ומה יקרה אם אני "אהפוך" לטרנסג'נדרית? או ג'נדרקוויר? Deja vous all over again…

ואז יש את כל העניין הביסקסואלי. בסדר, אז אתה ביסקסואל, נמשך לשני מגדרים או יותר. סבבה לגמרי (הייתכן? המון אנשים בכלל לא מסוגלים לבלוע את זה שמישהו נמשך לשני המגדרים גבר ואישה, שלא לדבר על זה שקיימים בכלל עוד מגדרים..). למה אתה צריך לשתף אותנו בזה? זו בסך הכל משיכה. אז חברים, יש לי חדשות בשבילכם; יש דבר כזה זהות ביסקסואלית. אבל איך זה מתבטא, שואלים אותי. גם ככה בן אדם יכול להיות רק עם בן זוג אחד, או בחור או בחורה. אז דבר ראשון, יש דבר כזה שנקרא פוליאמוריה, שזה סוג מערכת יחסים לא מוכרת בחיים ההטרונורמטיביים של רוב האנשים (מערכת יחסים אגב בה אני נמצא). דבר שני, גם אדם שנמצא במערכת יחסים מונוגמית יכול באותו זמן להימשך לאנשים אחרים ולמגדרים אחרים. גם יהודי מתפלל הוא יהודי מתפלל גם כשהוא לא עושה את זה באותו הרגע (ונשים שנייה בצד את ההנחה המהותנית המשתמעת מכך, שאנשים נולדים עם הזהות המינית או המגדרית שלהם). אבל זה כל אלה הם כנראה בכלל נושא לרשומה על ביסקסואליות.

אם כן, כפי שנאמר, הארון הוא התמודדות מתמדת, שמלווה אותנו, הלהטב"קים, לכל מקום. זה דבר שנתמודד איתו בעבודה חדשה, ברחוב, מול אדם חדש שמכירים, מול אנשים שעשו לנו אאוטינג, מול אנשים שלא מקבלים אותנו. על התפיסה שיש ארון אחד, אני יכול לענות משפט משעשע, שראיתי על חולצתו של מישהו באירוע הגאווה בבאר שבע – Ok guys, I'm out of the closet, now where the hell is Narnia?