את הטקסט שתרגמתי כאן כתבה נינה ארסינו. נינה היא אמנית טרנסית קנדית, זמרת, עובדת מין ופובליציסטית. הטקסט היה הטור הראשון שלה במגזין הלהט"בי הקנדי "פאב מגזין", שם היא כתבה באופן קבוע טור שנקרא t-girl, והתפרסם בגיליון 276 שלו. אפשר לקרוא כאן את הטקסט המקורי, ולראות אותה מקריאה אותו בריאיון כאן.
קצת על הרקע של התרגום הזה דווקא עכשיו: נתקלתי בטקסט הזה ממש לאחרונה, בזמן כל הבלגן שקורה בשבועות האחרונים בין שינייד או'קונור ומיילי סיירוס, והדיון הפמיניסטי החשוב על הדרכים בהן אפשר וצריך לבקר את תעשיית המוזיקה הסקסיסטית והמחפצנת מבלי להיות שרמוטופוביות כלפי מי שלוקחות חלק בתעשייה הזאת. הדיונים (שאני מודה שלא באמת יצא לי להשתתף בהם) גרמו לי לחשוב על המקום שלי כאישה טרנסית ואיפה אני מאמצת על עצמי והגוף שלי תכתיבים של החברה הסקסיסטית (האשמות שלא פעם שמעתי מנשים סיסג'נדריות כלפיי), ומה זה אומר בשבילי ובשביל אחרות.
אני רוצה להבהיר שברור שיש כאן כמה הבדלים משמעותיים: דיבור על תעשיית המוזיקה לעומת חיי היומיום, על המעמד של נשים מסויימות שנמצאות במעגלים מיינסטרימיים לעומת כאלו שלא, הבדלים בין המצב החברתי של נשים סיסג'נדריות ונשים טרנסיות וכו' וכו' (רוצה לומר, המעמד של נינה ארסינו רחוק מלהיות קרוב למעמד של מיילי סיירוס, ואני לא מנסה להשוות). הטקסט הזה לא אמור להיות קשור באופן ישיר לדיון הפמיניסטי שקורה עכשיו, התרגום שלו הוא יותר תוצר של הגלגלים שהוא הפעיל לי בראש. אבל אני חושבת שיש כאן נקודת התחלה טובה לגבי הדרך שבה הדיכוי של נשים סיסיות וטרנסיות קשור, ולמקום שבו דווקא זה שהרבה נשים טרנסיות גודלו כגברים הוא לא בהכרח רק פריווילגיה גברית מעפנה (אמירה שנזרקת לא מעט לנשים על הקשת הטרנסית והקווירית על ידי פמיניסטיות סיסיות), אלא יכול גם להוות מקור של כוח והשראה.
—
כשהייתי מתרגלת באוניברסיטת יורק, התחלתי לעבור ניתוחים פלסטיים במהלך חופשות החגים ומרתונים של למידה, כדי לגרום לעצמי להיראות כמו אישה. הייתי חוזרת לכיתה רעננה ועם איברים חדשים. הסגל והסטודנטים היו מסונוורים מהשינוי שלי, אבל כשטופפתי למסיבת חג מולד של הסגל עם עקבים של 10 ס"מ ושפתיים משורבבות שרק עכשיו התמלאו בסיליקון, תלמידת מחקר אחת ראתה איזו אישה אני הופכת להיות ונחנקה. היא קיללה את הפטריארכיה ואמרה משהו כמו: "את לא מקרבנת את עצמך בזה שאת בונה את הזהות החדשה שלך מתוך הערכים הדכאניים והמיזוגניים שחוברתת להם בתור גבר?" אולי, אבל עדיין הייתי לוהטת.
גדלתי כילדה קטנה בתוך גוף של ילד קטן, בחניון הקרוונים גולדן הורסשו בבימסוויל, אונטריו. בגיל חמש הערצתי את המופרעים הצעירים שהסתובבו בשכונה שלי – בנים עם פה מלוכלך שכבר עישנו ובטח בסופו של דבר ישבו בכלא על פשעים קלים. אחר הצהריים קייצי אחד, הם נתנו לי להציץ בתמונות הקדושות של חוברות הפלייבוי שהם סחבו מהמחבואים של האבות שלהם. הייתי המומה מהתמונות של נשיות חמקמקה ולגמרי מינית שבטח הייתה קיימת הרבה מעבר לגבולות הבית הקטן שלי. לא ידעתי שבאותו הזמן, הילדות האחרות בשכונה ננזפו כשהן הורידו את הבגדים של ברבי מול קן. "רק כשהם יהיו נשואים וקן יקנה לה קרוון!"
בזמן שהתבגרתי, אינספור תמונות מיניות של נשים שחלחלו לתרבות שלנו הסתננו לחניון הקרוונים הקטנטן שלי. גיליתי שסופה מאקס-מן נלחמה בכוחות הרשע בסופר-ביקיני סקסי בסגנון דיסקו עם חליפה הורסת. מגורה, צפיתי בנסיכה ליה עם המחשוף הנדיב כשהיא בורחת משעבוד של חייזר מטורף עם ידיים מתנופפות. וכשהגעתי לשנות העשרה שלי, דוגמניות כמו סינדי קרופורד דגמנו גלישה בדוגי סטייל בשביל לוחות שנה "ספורטיביים" ומדונה זחלה על הרצפה על ארבע, כשהיא אומרת לי לבטא את עצמי. הקשבתי לה, רציתי לחקות אותה, השתוקקתי להיות היא. אז נהייתי רטובה כשהיא נכבלה למיטה, ליקקה חלב מתוך קערה ופמפם אותה בריון חלקלק.
אמהות ואבות אחרים היו דואגים שכל ההתנהגות הנשית השערורייתית הזאת יהפכו את הבת שלהם לאישה מופקרת. אבל ההורים שלי חשבו שאני מתפתחת באופן נורמלי לגבר קנדי בריא.
לא כך, אבל עם הזמן התחלתי להראות כמו אחד כזה. כשהייתי בת 18, אנשים אמרו שאני מזכירה את השחקן קריספין גלובר (אבא של מייקל ג'יי. פוקס ב"בחזרה לעתיד" והאיש הרזה בסרטי "המלאכיות של צ'ארלי). במילים אחרות, נראיתי כמו בחור… ואפילו לא אחד חתיך.
אז כשהתחלתי לעבור ניתוחים פלסטיים, סופר-ניישתי חלקים מסויימים כדי לפצות על חלקים גבריים שהיו מחוץ להישג האזמל של המנתח – הכתפיים הרחבות שלי, והעובדה שהייתי כמעט מטר שמונים. אמרתי לרופא שלי שיעשה את השפתיים שלי הכי גדולות שהוא יכול. ואז שיעשה עוד קצת. ואז שיעשה הרבה יותר. ברגע שקיבלתי את ברכת סכין המנתחים, הבנתי כמה היה קל ומפתה היה לשנות את המראה שלי. והמשכתי ללכת עוד, ועוד, ולחזור לרופא שוב ושוב. ואני עדיין הולכת.
עכשיו, כשאני מסתכלת במראה, אחרי ששמתי ליפ גלוס של MAC וריסים מלאכותיים מס' 7, אני רואה קיצוניות שמזכירה לי את הגיבורות של הילדות שלי, גיבורות-העל המצויירות והאלות המרוטשות והמבריקות שהילדים הרעים מחניון הקרוונים שלי הראו לי בפעם הראשונה. מעניין, שעכשיו אני יוצאת עם הגרסאות המבוגרות והמקועקעות של הבריונים הצעירים האלה, ואני אוהבת לשחק את החברה הפלייבוית הפרטית שלהם.
אז אולי הסטודנטית ההיא מיורק צדקה, ואולי האישה שהפכתי את עצמי אליה היא קורבן של זה שגידלו אותי כגבר. אבל כשנשים ביולוגיות ניגשות אליי ואומרות דברים כמו "הלוואי שיכולתי להיות יותר כמוך, אבל גידלו אותי להיות כזאת ילדה טובה", אני אסירת תודה בשקט על הילדות שלי. אני מודה לאלוהים, להורים שלי, לכל האנשים בחניון, וליו הפנר.
אוק 11, 2013 @ 20:35:05
עתליה, המון תודה על התרגום. זה שלח אותי למחשבות ארוכות… הנה הן. הן עוד לא אפויות, ובבחינת מחשבות בקול רם יותר מאשר רעיונות מנומקים, אז אני לגמרי מזמינה ביקורת ודיון, כמו גם השתתפות משועשעת ורגועה בכיוונים שזה מעלה אצלי. בואו נדמיין שישות אינטרנטית לא מזוהה אומר/ת את הדברים הבאים:
הטקסט גורם לי להרהר שוב על מה שהפמיניסטיות מלמדות אותנו, ש"האישי הוא הפוליטי". ההרהור טוען שאולי לא. אווה אילוז כותבת שהאישי יכול היה להיהפך לפוליטי ע"י הפמיניסטיות הראשונות רק בגלל שהוא עבר קודם לכן פוליטיזציה מצד הפסיכולוגים, כלומר הפך נושא לשיח ציבורי, אתר של בנייה של העצמי. כלומר, רק אחרי שההסטוריה המשפחתית והמינית של כל אחתד עברה פרובלמטיזציה פסיכולוגית, אפשר היה סוף סוף לתפוס את האישי כפוליטי, ובד-בבד טכנולוגיות הבנייה של העצמי המודרני הפסיקו להיות מוסריות והתחילו להיות "מדעיות".
אין ספק שיש צדדים שהם יותר כיפים בקיום של שרמוטה "משוחררת" מול הקיום של "ילדה טובה" פריבילגית והכל, אפילו. ואין ספק שהאשמת נשים טרנסיות ו/או זונות באימוץ הפטריארכיה זו שטות פוליטית רצינית, אסטרטגית לפחות, אם לא יותר מכך. אבל אם שמים במוקד הביקורת את הקדושה של העצמי המיני, גם של סיסיות וגם של טרנסיות, גם של זונות וגם של "ילדות טובות", את אותו צורך מעאפן ב"הגשמה עצמית" של כולןם, שיותר מדי פעמים קשור בלהבין/לממש/להמציא את המיניות שלנו, זהות מינית או נטייה מינית או מופקרות מינית – לא חשוב (!) – אזי אפשר לפתח פוליטיקה מתנגדת מסוג נוסף, בוגדני וחמקמק, שלא מרוכז כל-כך בטכנולוגיות של עצמיות.
בקיצור, אני לא יודעת בדיוק מה אני אומר ולמה אני אומרת את זה דוקא כאן, אבל בא לי לתת לשערוריה שמתעוררת בגלל השיער הורוד שלי או הלק בציפורניים שלי להתעורר בלי להגיב לה ישירות, ובמקום לדבר על מיניות, לפתוח את הפה המעוטר בשפם וליפסטיק ולדבר דוקא על משהו אחר (בעלות-חיים, מזרחיות, כלכלה, כיבוש 48 או 67, מדע, דת, מוסר, מעמד, תרבות או כל דבר אחר). מתחשק לי פתאום להיות הריאקציה לסקס פוזיטיב, אולי לסקס בכלל, לדבר על הכל רק לא על מיניות, בטח לא המיניות שלי, ובטח לא בשם זהות כלשהי, שלי או של אחרות, ובשם אלוהיםה לא להודות ליו-הפנר על שום דבר.
אוק 13, 2013 @ 09:22:21
וואו, תודה על התגובה הארוכה והמושקעת 🙂
אני אנסה להגיב לדברים שעלו, אבל יכול להיות שגם התשובה שלי תהיה די מפוזרת. אני לא בטוחה שמה שקראת לו "העצמי המיני" נמצא כאן במוקד הדיון. כן, היא מדברת על עצמה הרבה, אבל אני לא בטוחה שהיא בהכרח מדברת על "הגשמה עצמית" – זו שאלה, האם ריקליימינג של גוף, של ערכים, של זהות, היא בהכרח תצורה של הגשמה עצמית?
יכול להיות שמה שמשתמע מהטקסט הזה הוא המקום של החשיבות של הגשמה עצמית ו"להיות מי שאתה" – אני חייבת להגיד שקשה לי אבל להבין אותו ככה, בעיקר לפי דברים אחרים שנינה כותבת, כמו התפיסה שלה את הגוף שלה כ"אובייקט אומנותי", או חוסר הרצון שלה להוות מודל לאחרותים.
אם דיברת על השערוריה שמתעוררת בגלל שיער ורוד או לק בציפורניים, אני חושבת שזה בדיוק מה שקורה כשנינה פותחת את הפה (או לצורך העניין כותבת טור): טרנסית מנותחת מפוצצת בסיליקון מדברת ומסובבת לכולם את הראש. אז כן, היא מדברת על מיניות/מגדר ולא בהכרח על דברים אחרים, אבל זה המקום שאני רואה בו את הכוח, משום שאם כל הזמן אנשים אחרים מדברים על המיניות והמגדר שלה, עכשיו היא זו שעושה את זה כקונטרה (ואולי נקלעתי כאן עכשיו לפוליטיקת הזהות נגדה יצאת בעצם P: )
עכשיו לי יצא קצת מבולבל. מקווה שהבהרתי את עצמי יחסית D:
אוק 14, 2013 @ 18:48:01
טוב, בילבול זה נחמד – ובואי נתבלבל קצת ביחד 🙂
אני אגיד מה שמבלבל אותי בטקסט הזה ואולי מה שגורם לי לחשדנות כלפיו:
הפיסקה האחרונה נדמית לי כמעין קבלה לא ביקורתית בכלל של "המהפיכה המינית" של שנות ה 60 וה 70, בבחינת שחרור האשה = זמינות האשה לגברים. זה שנשים אחרות, סיסג'נדריות או טרנסיות, שואפות להיות "משוחררות" כמוה, רק מחריף את הענין. והניגוד לשחרור המיני הזה בפוסט שלה הוא "רק כשהם יהיו נשואים וקן יקנה לה קרוון!" – כאילו שאלו שתי האפשרויות היחידות למיניות נשית: או בתולין-עד-הנישואין או זמינות גבוהה לריצוי גברים…
"אני אוהבת לשחק את החברה הפלייבוית הפרטית שלהם" – האם במסגרת החיבוק שמגיע לכל מי שחושפת משהו מחיי המין שלה בציבור, נחבק גם את האמירה הזו? אני באמת שואלת, זו לא שאלה רטורית, אני מחפשת את הגבול של אמירות שאפשר לחגוג אותן (לא סתם לקבל אותן, ברור שכן לקבל אותן, אבל יש הבדל בין לקבל לבין לחגוג). קשה לי לחגוג אמירה כזו. האם האמירה שלה היא ביקורתית-צינית-פארודית או לא? האם זה שהיא טרנסית משנה הכל? או לא?
אמירות כמו "ברגע שקיבלתי את ברכת סכין המנתחים, הבנתי כמה היה קל ומפתה היה לשנות את המראה שלי. והמשכתי ללכת עוד, ועוד, ולחזור לרופא שוב ושוב. ואני עדיין הולכת" ואמירות כמו "נראיתי כמו בחור… ואפילו לא אחד חתיך" וגם "אולי [קירבנתי את עצמי], אבל עדיין הייתי לוהטת" גורמות לי לחשוד ביחסים שלה עם מודל היופי ועד כמה היא ביקורתית כלפיו גם כשמדובר ביופי גברי וגם כשמדובר ביופי נשי.
אם אשה סיסג'נדרית היתה מספרת כזה סיפור, אני מקווה שלא היינו חוגגות את הסיפור. זה שהיא טרנסית משנה קצת את התמונה (למשל זה חמוד שהבריונים שיוצאים איתה צריכים לעבד את העובדה הזו) אבל זה לא משנה הכל. אם היא לא עושה פארודיה (ואם היא כן עושה אז לא הבנתי את זה וסליחה) אז זה לא משנה.
כמובן שאין שום הצדקה לגנות אותה, או כל אשה אחרת שלא חיה בהתנגדות מתמידה ומעיפת לתכתיבי החברה, אבל יש לגנות את החברה שאלו תכתיביה, לאהוב את הא.נשים הנפגעות מתכתיביה, ובשום אופן לא לחגוג חופש מיני שפירושו הגשמת הפנטזיה הפורנוגרפית הגברית, ולא להודות על כלום ליו הפנר.
[זה נגמר הרבה יותר מדי נחרץ ממה שאני מרגישה, סתם רציתי לסיים שוב ב-לא להודות על כלום ליו הפנר]