אני מודה לאלוהים וליו הפנר / נינה ארסינו

את הטקסט שתרגמתי כאן כתבה נינה ארסינו. נינה היא אמנית טרנסית קנדית, זמרת, עובדת מין ופובליציסטית. הטקסט היה הטור הראשון שלה במגזין הלהט"בי הקנדי "פאב מגזין", שם היא כתבה באופן קבוע טור שנקרא t-girl, והתפרסם בגיליון 276 שלו. אפשר לקרוא כאן את הטקסט המקורי, ולראות אותה מקריאה אותו בריאיון כאן.

קצת על הרקע של התרגום הזה דווקא עכשיו: נתקלתי בטקסט הזה ממש לאחרונה, בזמן כל הבלגן שקורה בשבועות האחרונים בין שינייד או'קונור ומיילי סיירוס, והדיון הפמיניסטי החשוב על הדרכים בהן אפשר וצריך לבקר את תעשיית המוזיקה הסקסיסטית והמחפצנת מבלי להיות שרמוטופוביות כלפי מי שלוקחות חלק בתעשייה הזאת. הדיונים (שאני מודה שלא באמת יצא לי להשתתף בהם) גרמו לי לחשוב על המקום שלי כאישה טרנסית ואיפה אני מאמצת על עצמי והגוף שלי תכתיבים של החברה הסקסיסטית (האשמות שלא פעם שמעתי מנשים סיסג'נדריות כלפיי), ומה זה אומר בשבילי ובשביל אחרות.

אני רוצה להבהיר שברור שיש כאן כמה הבדלים משמעותיים: דיבור על תעשיית המוזיקה לעומת חיי היומיום, על המעמד של נשים מסויימות שנמצאות במעגלים מיינסטרימיים לעומת כאלו שלא, הבדלים בין המצב החברתי של נשים סיסג'נדריות ונשים טרנסיות וכו' וכו' (רוצה לומר, המעמד של נינה ארסינו רחוק מלהיות קרוב למעמד של מיילי סיירוס, ואני לא מנסה להשוות). הטקסט הזה לא אמור להיות קשור באופן ישיר לדיון הפמיניסטי שקורה עכשיו, התרגום שלו הוא יותר תוצר של הגלגלים שהוא הפעיל לי בראש. אבל אני חושבת שיש כאן נקודת התחלה טובה לגבי הדרך שבה הדיכוי של נשים סיסיות וטרנסיות קשור, ולמקום שבו דווקא זה שהרבה נשים טרנסיות גודלו כגברים הוא לא בהכרח רק פריווילגיה גברית מעפנה (אמירה שנזרקת לא מעט לנשים על הקשת הטרנסית והקווירית על ידי פמיניסטיות סיסיות), אלא יכול גם להוות מקור של כוח והשראה.

—

כשהייתי מתרגלת באוניברסיטת יורק, התחלתי לעבור ניתוחים פלסטיים במהלך חופשות החגים ומרתונים של למידה, כדי לגרום לעצמי להיראות כמו אישה. הייתי חוזרת לכיתה רעננה ועם איברים חדשים. הסגל והסטודנטים היו מסונוורים מהשינוי שלי, אבל כשטופפתי למסיבת חג מולד של הסגל עם עקבים של 10 ס"מ ושפתיים משורבבות שרק עכשיו התמלאו בסיליקון, תלמידת מחקר אחת ראתה איזו אישה אני הופכת להיות ונחנקה. היא קיללה את הפטריארכיה ואמרה משהו כמו: "את לא מקרבנת את עצמך בזה שאת בונה את הזהות החדשה שלך מתוך הערכים הדכאניים והמיזוגניים שחוברתת להם בתור גבר?" אולי, אבל עדיין הייתי לוהטת.

גדלתי כילדה קטנה בתוך גוף של ילד קטן, בחניון הקרוונים גולדן הורסשו בבימסוויל, אונטריו. בגיל חמש הערצתי את המופרעים הצעירים שהסתובבו בשכונה שלי – בנים עם פה מלוכלך שכבר עישנו ובטח בסופו של דבר ישבו בכלא על פשעים קלים. אחר הצהריים קייצי אחד, הם נתנו לי להציץ בתמונות הקדושות של חוברות הפלייבוי שהם סחבו מהמחבואים של האבות שלהם. הייתי המומה מהתמונות של נשיות חמקמקה ולגמרי מינית שבטח הייתה קיימת הרבה מעבר לגבולות הבית הקטן שלי. לא ידעתי שבאותו הזמן, הילדות האחרות בשכונה ננזפו כשהן הורידו את הבגדים של ברבי מול קן. "רק כשהם יהיו נשואים וקן יקנה לה קרוון!"

בזמן שהתבגרתי, אינספור תמונות מיניות של נשים שחלחלו לתרבות שלנו הסתננו לחניון הקרוונים הקטנטן שלי. גיליתי שסופה מאקס-מן נלחמה בכוחות הרשע בסופר-ביקיני סקסי בסגנון דיסקו עם חליפה הורסת. מגורה, צפיתי בנסיכה ליה עם המחשוף הנדיב כשהיא בורחת משעבוד של חייזר מטורף עם ידיים מתנופפות. וכשהגעתי לשנות העשרה שלי, דוגמניות כמו סינדי קרופורד דגמנו גלישה בדוגי סטייל בשביל לוחות שנה "ספורטיביים" ומדונה זחלה על הרצפה על ארבע, כשהיא אומרת לי לבטא את עצמי. הקשבתי לה, רציתי לחקות אותה, השתוקקתי להיות היא. אז נהייתי רטובה כשהיא נכבלה למיטה, ליקקה חלב מתוך קערה ופמפם אותה בריון חלקלק.

נינה ארסינו בגיליון 276

אמהות ואבות אחרים היו דואגים שכל ההתנהגות הנשית השערורייתית הזאת יהפכו את הבת שלהם לאישה מופקרת. אבל ההורים שלי חשבו שאני מתפתחת באופן נורמלי לגבר קנדי בריא.

לא כך, אבל עם הזמן התחלתי להראות כמו אחד כזה. כשהייתי בת 18, אנשים אמרו שאני מזכירה את השחקן קריספין גלובר (אבא של מייקל ג'יי. פוקס ב"בחזרה לעתיד" והאיש הרזה בסרטי "המלאכיות של צ'ארלי). במילים אחרות, נראיתי כמו בחור… ואפילו לא אחד חתיך.

אז כשהתחלתי לעבור ניתוחים פלסטיים, סופר-ניישתי חלקים מסויימים כדי לפצות על חלקים גבריים שהיו מחוץ להישג האזמל של המנתח – הכתפיים הרחבות שלי, והעובדה שהייתי כמעט מטר שמונים. אמרתי לרופא שלי שיעשה את השפתיים שלי הכי גדולות שהוא יכול. ואז שיעשה עוד קצת. ואז שיעשה הרבה יותר. ברגע שקיבלתי את ברכת סכין המנתחים, הבנתי כמה היה קל ומפתה היה לשנות את המראה שלי. והמשכתי ללכת עוד, ועוד, ולחזור לרופא שוב ושוב. ואני עדיין הולכת.

עכשיו, כשאני מסתכלת במראה, אחרי ששמתי ליפ גלוס של MAC וריסים מלאכותיים מס' 7, אני רואה קיצוניות שמזכירה לי את הגיבורות של הילדות שלי, גיבורות-העל המצויירות והאלות המרוטשות והמבריקות שהילדים הרעים מחניון הקרוונים שלי הראו לי בפעם הראשונה. מעניין, שעכשיו אני יוצאת עם הגרסאות המבוגרות והמקועקעות של הבריונים הצעירים האלה, ואני אוהבת לשחק את החברה הפלייבוית הפרטית שלהם.

אז אולי הסטודנטית ההיא מיורק צדקה, ואולי האישה שהפכתי את עצמי אליה היא קורבן של זה שגידלו אותי כגבר. אבל כשנשים ביולוגיות ניגשות אליי ואומרות דברים כמו "הלוואי שיכולתי להיות יותר כמוך, אבל גידלו אותי להיות כזאת ילדה טובה", אני אסירת תודה בשקט על הילדות שלי. אני מודה לאלוהים, להורים שלי, לכל האנשים בחניון, וליו הפנר.