לחשוף את הגוף

יום לפני מצעד הגאווה בתל אביב, אני מוצאת את עצמי מתלבטת מה ללבוש. בדיוק קניתי חזייה ורודה בוהקת, זולה. אני תוהה אם אני אעז – אם אני אעז ללכת כל כך חשופה, אם אני לא אצטנף לי פנימה ואעטוף את עצמי, אם אולי אני לא אוכל בסוף.

יום המצעד. שש בבוקר. אני ערה כבר שעתיים, נמצאת בבית של חברות, שם התאספנו חבורה של אנשות להתכונן לפעולה שאנחנו מתכננות לעשות בתוך המצעד. אנחנו צובעות את עצמנו בצבע גוף ורוד – את כל הגוף, כל מה שלא מכוסה. אני מורידה את הבגדים שהגעתי איתם ושמה את החזייה הורודה, תחתונים וחצאית ורודה קצרצרה. חוץ מזה, נעליים וסרט שיער, אני לא לובשת כלום. אני מסתכלת מסביבי ורואה הרבה אנשים עם גופים שונים, אנשים שמסתכלים עליי ואומרים שאני לוהטת ומהממת, וחושבת כמה זה לא הגיוני שהסטרייטים חושבים שיש רק שני גופים, ובמיוחד ששני הגופים האלה מסווגים אך ורק לפי זין או כוס. איזה בולשיט.

אני תוהה לעצמי, חוששת, איך אני אתפס כלפי חוץ ככה, במצעד הגאווה. גם ככה חושבים שאני גבר בבגדי נשים. יכול להיות שיחשבו שאני הומו? יכול להיות שיקשרו אותי להומואים על המשאיות שכמעט לא לובשים שום דבר – יתפסו את הגוף שלי ככזה שמסמל מיניות גברית? יש להניח שהחצאית והחזייה שלי, והעובדה שאני צבועה כולי בורוד, קצת תקשה על הראייה של אנשים אותי כגבר הומו נורמטיבי. אבל לחשוף את הגוף שלי, הגוף השעיר, הגבוה, עם הכתפיים הרחבות – לא עשיתי דבר כזה כבר הרבה זמן, וזה עורר אצלי המון חשש.

פתאום תוקפות אותי גם כל מיני תהיות פמיניסטיות על הגוף שלי. אם אני אישה שסווגה כזכר בלידתה, האם אני תופסת מקום כשאני חושפת את הגוף (הזכרי) שלי כך? האם אני לא מודעת לפריווילגיות שלי כמי שחייתה כגבר במשך שנים? את הדיון הזה אני משתדלת לעשות עד כמה שאני יכולה, אבל גם נשאלת השאלה מה המקום של הגוף שלי, שנמצא תחת ביקורת ומתקפות חוזרות ונשנות, ונחשב לנחות מעצם היותי טרנסית? לחשוף את הגוף שלי ככה זה לא משהו שהיתי עושה לפני חצי שנה ואפילו חודשיים, ופתאום אני מרגישה שכשאני מוקפת אנשים תומכים שאוהבים אותי וגורמים לי להסתכל על הגוף שלי כמו שאני רוצה להסתכל עליו, אני יכולה לחשוף אותו. ולא רק זה, אני יכולה להשתמש בו כמו שאני רוצה.

באמצע המצעד אנחנו נופלות על דגל גאווה ענק, מתות, 20 גופים(/ות) ורודים, מוחות על סדר העדיפויות בקהילה הלהט"בית. אנחנו משתמשות בגוף שלנו כדי למחות על סדר העדיפויות שהורג, כי רק מדברים על פונדקאות ונישואין ולא מדברים על הדיכויים האחרים, האלימויות האחרות, הדחופות, הדוחקות, שאנחנו ואחרות חוטפות כל יום. האלימות הזו גם מופעלת על הגוף שלנו, באופן הכי פיזי שיש. כאישה טרנסית, אני מנותקת מהגוף שלי, נדרשת להצדיק את הקיום שלו, לתת לאחריםות לגעת בו, לחקור אותו, לדבר עליו ולהביט בו. ובאותו הגוף אני משתמשת, כשאני שוכבת על האספלט וחם לי בגב ובכתפיים כמו גיהנום, להגיד שאני פה, והגוף שלי קיים, ושאני יכולה להשתמש בו איך שאני רוצה.

אחרי המיצג, ארגנו, קבוצת משפריצות, אירוע אלטרנטיבי למצעד, בו היה מיקרופון (מגפון) פתוח בו אנשים שמרגישים מושתקים בקהילה יוכלו לדבר. ואני מוצאת את עצמי מנחה את האירוע, כולי גוש של זיעה ורודה, שיער ועור חשוף, ואני אומרת "אני עתליה ואני אישה טרנסית", אומרת את זה עם הגוף שלי חשוף, הגוף שסטרייטים אומרים שהוא לא נשי מספיק, הגוף שטרנסיות אומרות שהוא לא טרנסי מספיק, ואני לא מאמינה שאני עושה את זה. אני ממשיכה להסתובב ככה בתל אביב, הולכת לים עם חברות, פעם ראשונה מזה הרבה זמן חושפת את החזה שלי בציבור ונכנסת למים (וחושבת על כך שעוד לא הרבה זמן זה כבר לא יהיה חוקי שאתערטל כך בציבור), ואחר כך אנחנו מנסות לתפוס מונית ולא עוצרים לנו, בגלל הגופים הטרנסיים שלנו.

המרחבים האלה, המקומות האלה, הרגעים האלה, בהם אני מוצאת כוח בגוף שלי, בהם אני מוקפת אנשים שמזכירות לי שהוא מהמם ושאני יכולה לעשות איתו ולהשתמש בו איך שאני רוצה, הם מעטים. כשאני יושבת בלימודים, הולכת ברחוב, מסתובבת, אני מרגישה כל הזמן תחת מעקב. מעקב אחרי הזיפים שמתעקשים לגדול אחרי הגילוח של הבוקר, השיערות על הרגליים, המימדים הגדולים של הגוף, שיערות החזה שצצות מהצווארון. אני חולפת במסדרון מלא בסטודנטים שמתלבשים הכי משעמם בעולם והעיניים מתמקדות על הגוף שלי, על השדיים שלי, על כפות הרגליים שלי, על המפשעה שלי. הם מודדים את הגובה שלי, תוהים למה אני לא מורידה שיערות, מחליטים אם יש לי זין או כוס בין הרגליים, אומרים שדווקא יכולתי להיות גבר יפה, יש לי גוף מתאים לזה. לפעמים אני חוזרת הביתה ובא לי לצרוח, ללכת לישון מלא, להכות אותם עם אבן על הראש.

אבל היום הזה של מה שעשינו במצעד, ורגעים דומים לו, מזכירים לי שיש לגוף שלי קיום, ונותנים לי כוח להשתמש בו, לשנות אותו, לאהוב אותו ולדרוש אותו מחדש.

***

בגלל שכתבתי קצת בדרך אגב על הפעולה *המהממת* שעשינו במצעד, אני מנצלת את הבמה כדי שתתעניינו ותבררו מה היה. אז הנה קישור ישיר לתיאור הפעולה: http://on.fb.me/ZCXDUH והנה קישור לכתבה שהכינה עלינו "הטלוויזיה החברתית": http://goo.gl/4czlu

את הפעולה (והאירוע האלטרנטיבי) ארגנו חברות קבוצת משפריצות, בה אני חברה, קבוצת פעולה קוויר-אנרכיסטית. הנה עמוד הפייסבוק שלנו, תכנסו, תעשו לייק ותתעדכנו: https://www.facebook.com/Mashprizot?fref=ts

מודעות פרסומת

5 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. pinkfeminist
    יונ 11, 2013 @ 17:34:31

    עשית לי כזה קווץ' בבטן.
    אני מאוד גאה בך על יום שישי. היית מהממת ממש, וריגשת אותי מאוד עם הפוסט הזה.
    מחבקת (בהסכמה). את נהדרת כמי שאת, וכמי שתרצי להיות.

    להגיב

  2. אלון
    יונ 11, 2013 @ 17:42:49

    מהממת. שתרגישי בנוח תמיד או כמה שרק אפשר. וכתוב נהדר וקולח. פשוט וואו.

    להגיב

  3. DanVeg
    יונ 11, 2013 @ 21:34:01

    תודה על הזוית שלך, תודה על השיתוף, היה לי מהמםת לעבוד איתך
    3>

    להגיב

  4. קוראת
    יונ 13, 2013 @ 15:01:34

    מהזווית הסטרייטית הדו-מימדית, זה נשמע מוזר ומורכב ומעורר שאלות..
    אבל מהלב, את נשמעת לי מדהימה.
    את כותבת בגילוי לב, בצורה בהירה ויפה. תודה על ההזדמנות להקשיב.

    להגיב

  5. יוסףה מקיטון
    יונ 15, 2013 @ 12:41:38

    לוהטת (ולא בגלל האספלט הרותח) שכמותך וכותבת מוכשרת ומארגנת פעולות מעלפת! תודה כל כך על הארגון ועל הכתיבה ושאת קרובה לי 🙂 אוהבת מאד אותך.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: