מחשבות על הבנה

אז לא כתבתי בבלוג מ-ל-א זמן, ועברו הרבה דברים. אין לי שום כוונה להיכנס לסקירה כרונולוגית כאן (כי זה יהיה ממש משעמם), אבל חשוב להגיד שמאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן הספקתי לספר לכולם (או לרוב) שאני טרנסית וללמוד מלא מלהסתובב ככה ברחוב, בבית ובאוניברסיטה. אז רק לשם הבהרה – אני משאירה כאן את הפוסטים הקודמים, אבל זה לא אומר שאפשר לפנות אליי בזכר, או להשתמש בשם הקודם שלי בתגובות (או בחיים). ועכשיו אפשר לעבור לדברים החשובים…

***

יצא לי לא מזמן לראות את הנאום המדהים של לאנה וואשובסקי, הבמאית-השותפה של טרילוגיית המטריקס (וסרטים אחרים), בועידה לזכויות האדם (HRC). וואשובסקי קיבלה את פרס הנראות של הועידה, על כך שהיוותה מקור השראה וכוח כאישה טרנסית. הנאום מאוד מרגש ומעצים, ומומלץ בחום לראות אותו בלי שום קשר לפוסט:

 

קטע מסויים מהנאום שלה הדהד לי במיוחד. הנה הוא בתרגום ופרפראזה קלוקלים שלי: "אני 'מחוץ לארון' מול המשפחה והחברים שלי כבר יותר מעשור, וברוב הזמן דיברתי על הרגע הזה, הרגע המסויים הזה של 'יציאה' מול מצלמות, עם המטפלת שלי, המשפחה שלי ואשתי, כי ידעתי שבסופו של דבר אני הולכת לעשות את זה. אבל ידעתי גם שהולך להיות לזה מחיר. לא הייתי בטוחה איך אני רוצה לעשות את זה, רק ידעתי שכשאעשה את זה, לא רציתי שזה יהיה על היציאה מהארון שלי. אני מבועתת לגמרי מכל "תוכניות האירוח", פורמט החקירה והוידוי, ההתייפחויות, הדמעות של המראיין, שהסימפטיה שלו מדגישה את הטרגדיה האינהרנטית של חיי כאישה טרנסית. והרגע הזה מגשים את הקשת הקתרטית שבין דחייה לקבלה, ובאותו זמן אף פעם לא מסיט את המבט לפתולוגיה של חברה שמרסבת להכיר בספקטרום של מגדרים באותו עיוורון שהם מסרבים לראות ספקטרום של גזע או מיניות."

בחודשים האחרונים, אינספור סיטואציות אימתו אותי עם ההבחנה הזאת. "היי," אומר/ת מישהו/י-רנדומלי/ת, "ראיתי אותךָ (או אותךְ? אני לא יודע/ת) באוניברסיטה ורציתי לשאול אם… את.. את בתהליך? את.. עוברת תהליך? את עושה.. עושה תהליך? את רוצה לעשות ניתוח? את רוצה ללכת עד הסוף? איך המשפחה שלך הגיבה? והחברים שלך? איך את מסתדרת בשיעורים? וואי, נורא מתאים לך ללמוד מגדר.. בטח החבר שלך גם כזה. זה מאוד חשוב להיות מי שאת. הרי זה לא באמת משנה מה יש בחוץ, משנה מה שיש בפנים." אלה רק חלק מהתגובות ה"סקרניות" שאני מקבלת – כולן מתמקדות בי ובתהליך שאני עוברת, הופכות אותי למקרה קיצון, לקוריוז, לדימוי מופשט. הן הופכות אותי למכלול אחיד ולינארי (בטח את יודעת את זה מאז שאת קטנה, נכון?); אני ה-טרנסית, ה"גבר שמסתובב בבגדי נשים", תראו, רואים אותו לפעמים הולך בשכונה ד' ליד החומוס, או ליד בניין 72 באוניברסיטה.

בד בבד, אני נדרשת שוב ושוב להבין שזה קשה: קשה לאנשים לפנות אליי בנקבה, קשה להם שלא לבהות בי, קשה להם שלא לצחוק, להעיר הערות, לראות את "מי שאני באמת". הם לא רגילים לזה. הדרישה הזו להבנה, האמירה ש"אני צריכה להבין", אולי משגעת אותי יותר מכל ההערות הליברליות-סקרניות-טרנספוביות שאני מקבלת. על זה בדיוק וושאובסקי מדברת; אף אחד לא שואל על החברה שאנחנו חיים בה, אף אחד לא שואל על הפאשיזם המגדרי שהיא מפעילה. אני המקרה המעניין, המקרה ה"מגדרי", זו שנמצאת כבר "מחוץ להגדרות", זו שהיה לה את "האומץ ללכת עם האמת שלה". את מישהו מעניין שטרנסיות חוטפות מכות ונרצחות כל יום? הרי בישראל של 2013 זה כבר לא קורה. טוב, אומרים הסטרייטים שאולי מוכנים להודות במעט טרנספוביה, בטח בבאר שבע זה קשה – הרי האשכנזים בני הטובים של תל אביב בכלל לא טרנספובים, בדיוק כמו שהם לא סקסיסטים או גזענים.

אותה דרישה להבנה היא זו שמשתיקה אותי, זו שדורסת אותי, לופתת אותי ואומרת לי להיות בשקט. היא זו שקוראת לי לשתוק למול גילויי טרנספוביה, לקחת נשימה עמוקה ולנסות להסביר. זאת משום שזה לא אשמתם… בסך הכל, אני בחרתי באורח החיים הזה, ואני לא צריכה להתפלא שיש לו השלכות. ואמנם לא אגיד שנולדתי ככה – אכן, בחרתי באורח החיים הזה. אבל זובי על זה שאני צריכה לקבל את זה שיש השלכות לבחירה שלי בגלל שאני בחרתי אותה. יש השלכות לבחירה שלי בגלל שאנחנו חיות בחברה דכאנית, בינארית וטרנספובית.

אני מנסה להסתכל על הדברים מזווית אחרת; מה אם אבין שלוקח להם זמן בשביל עצמי, ולא בשבילם? אני מודה שככל שעובר הזמן, זה המשחק שאני משתדלת לשחק. כל פעם ששואלים אותי "אחי, למה אתה מתלבש ככה?", או בוהים בי במשך יותר מ-20 שניות, אני נושמת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי 'באמת, חבל על העצבים שלך'. ואם אני מצליחה, ולפעמים זה קורה, אני אפילו עונה: "אם כבר תקרא לי אחותי, ואני מתלבשת ככה כי זה מהמם", או פונה אל מי שבוהה בי ושואלת "סליחה, אני יכולה לעזור לך במשהו?". אני זוכרת להגיד לעצמי שאני עושה את זה בשבילי; כי אם אין לי כוח להיות נחמדה לפעם ה-16 שאני שומעת את השאלה "זה בן או בת?" או למבט ה-3,475, אני תוקעת בהם כזה מבט קפוא, או פשוט מפנה להם אצבע משולשת. והאצבע שלי יפה וארוכה.

אבל תמיד אני משתדלת לזכור לנסות למצוא את המקום הזה שיפתח את הדברים לדיאלוג, לשיח, שיהיה בו פוטנציאל שהסיסג'נדרים* יבינו שגם עליהם מופעל דיכוי מגדרי. ואז אולי הם יתחילו להבין שהבעיה היא לא בי או בחברותיי הטרנסיות והטרנסים, אלא בחברה הזאת שהיא פשוט דכאנית בבסיס שלה. ואת הדיכוי שהיא מפעילה אני לא מוכנה להבין, או לשתוק לגביו.

***

*סיסג'נדר – אדם שיש הלימה בין המין הביולוגי שלו/ה למגדר שלו/ה.

מודעות פרסומת

15 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. ליטל
    פבר 08, 2013 @ 08:25:35

    את נהדרת 3>

    להגיב

  2. bellycrunch
    פבר 08, 2013 @ 10:21:25

    אני אוהבת אותך.
    תודה ששיתפת וששמת במילים יפות וחזקות את הרגשות המורכבים האלה.
    ואנחנו יודעות למה מסתכלותים: את מהממת!

    להגיב

  3. יוסףה מקיטון
    פבר 08, 2013 @ 10:36:36

    יאי! "זובי על זה שאני צריכה לקבל את זה שיש השלכות לבחירה שלי בגלל שאני בחרתי אותה. יש השלכות לבחירה שלי בגלל שאנחנו חיות בחברה דכאנית, בינארית וטרנספובית" מושלם! וזובי על הבודק איות שלא מכיר את המילה טרנסית בעברית!

    אני מאד אוהבת את ההתנסחויות שלך, כולל אלו שבאות עם אצבע 🙂

    מזדהה הרבה עם ענין הבחירה. הפתרון שלי במשך זמן מה היה להכעיס/להדהים עוד יותר. משהו כמו: אני מתלבשת ככה כדי להרוס את המגדר שלך! (נאמר בחיוך חצי מרושע). זה לא מיצר יותר הבנה בצד השני, אבל זה מאד כיף!

    להגיב

    • queerolla
      פבר 08, 2013 @ 17:11:19

      אני מאוד מזדהה, כמה מפתיעה, עם הגישה המתריסה-גם-אם-היא-באה-על-חשבון הסברה. אני חושבת שככה זה הופך את הדברים למשחק משעשע, במקום לשדה קרב שמרגיש הרבה פעמים אבוד מראש. לא סתם "אם אי אפשר לרקוד זאת לא המהפכה שלי" 🙂

      להגיב

  4. סטודנטית
    פבר 08, 2013 @ 15:55:41

    שלום עתליה,
    את לא מכירה אותי, וגם אני לא ממש מכירה אותך, פעם החלפנו כמה מילים ועזרת לי לקראת איזה מבחן. אנחנו גם מגיעות מעולמות שונים לחלוטין. אבל רק דרכך בכלל נחשפתי לכל העניין הזה של טרנסיות, והעולם הזה מרתק אותי.
    אני מודה שקשה לי להבין את הטרנסיות, אני אפילו מודה שקשה לי לקבל את זה באופן עקרוני (או – אידיאולוגי נקרא לו). אבל אני מאד מכבדת אותך, וחושבת שאת מאד מאד אמיצה. אני רואה אותך לפעמים באוניברסיטה, אני קולטת את המבטים שמופנים אלייך, וחושבת שהכי הייתי רוצה לבוא ולדבר איתך, לפגוש אותך, להבין אותך קצת יותר.
    אני בטוחה שיש לי הרבה מה ללמוד ממך, כאישה, כפמיניסטית, וכאדם.
    מאחלת לך הרבה הרבה אושר!

    להגיב

    • queerolla
      פבר 08, 2013 @ 17:28:14

      סטודנטית,
      אני לא יודע(ת) אם את ממשיכה לקרוא כאן, ולכן אם תראי את ההודעה הזאת בכלל, אבל אני מרגיש:ה צורך להגיד לך שמצאתי את התגובה שלך מעצבנת מאוד.

      עתליה, כמו כל טרנס/ית אחר/ת לצורך העיניין, היא לא מושא מחקר אקזוטי. התפקיד שלה עלי-אדמות הוא לא לחנך או לספק את סקרנותן של כל סיסג'נדר או סיסג'נדרית שהיא פוגשת במהלך היומיום שלה, אלא – כמה מפתיע – לחיות את החיים שלה בצורה המלאה והטובה ביותר שהיא רואה לנכון.

      מהתגובה שלך ניכר שאת לא כל-כך מצליחה לתפוס את עתליה כמשהו מעבר לטרנסיוּת מהלכת, ולכן נראה לי שמערכת יחסים בניכן, אם תתפתח אחת כזאת באיזשהו שלב, לא תהיה מעניינת או הדדית במיוחד. אם מעניין אותך ללמוד על א/נשים טרנסג'נדרים יש לך גוגל, ויש לך יוטיוב, ויש לך בתור סטונדטית סיפרייה, שכל אחד מהם מלא בחומרים של א/נשים ש*בחרו* לחנך אחרות בנושא.

      מה גם שאם את מעוניינת באיזשהו קשר שלא מבוסס על פאסנציה אקזוטית ומחפצנת, כדאי שתביני שהבחירות המגדריות שלה, כמו של כל 1 אחר/ת לצורך העניין, לא זקוקות לאישור האידאולוגי שלך…

      אני מצטערת אם אני יוצא קצת תוקפני~ת מידי (לא באמת), אבל מכעיס אותי לקרוא תגובה כמו שלך לפוסט שכל עיסוקו הוא להסביר מדוע תגובות מהסוג הזה הן זבל סיסג'נדרי ממשטר ולא מעניין (כן, אפילו אם הוא מבוסס על סקרנות והתעניינות כנה ורצון אמיתי ללמוד), וכמה לעתליה נאמס מהן.

      את זה היית מצליחה להבין מהפוסט עצמו אם היית מסוגלת לראות בו משהו מעבר ל-"שיואו..! הטרנסית מדברת…!!", ואשכרה מתפנה להקשיב למה שיש לעתליה *לומר*…

      להגיב

  5. queerolla
    פבר 08, 2013 @ 17:08:00

    איזה כיף לקרוא 🙂
    מי תיתן ויום אחד יהיה לך שיער כמו לאנה….

    להגיב

  6. דורין
    פבר 09, 2013 @ 19:34:22

    כטרנסית שגרה בדרום אני מזדהה עם התחושות שלך לגמרי, כמו כן צריך לזכור שרוב החברה הדרומית דתיה באופן זה או אחר בהשקפותיה ולצערי כנראה שזאת הסיבה שיראו ורואים בנו "הגבר המחופש" נראה שלפתוח איתם בדיון על הנושא הוא עקר ומיותר לחלוטין הם בדעתם וזה מה שיש, אז אני משתפת לפעמים בקהילה הטרנס'גנדרית על המקרים שאני חווה כדי לחשוף את מי שמזדהה עימי במצב, אבל כשאני בוחרת לשתף אנשים בדרום על טרנספוביה הם לא רואים בהתנהגותם כל פסול. מה גם שהעיר אופקים מתחרדת מיום ליום שזאת בעיה בפניי עצמה , אני נחשפת כאן לגילויי טרנספוביה שלא חוויתי בעבר מעין סוג חדש של שנאה או בורות.. אנחנו צריכות לעוף מכאן (מיד אחרי הלימודים) זה לא מקום בטוח בשביל אישה טראנסית.

    להגיב

    • עתליה ישראלי-נבו
      פבר 10, 2013 @ 02:00:21

      אני חושבת שטרנספוביה מלא פעמים חוצה גבולות של דתיוּת ומעמד – את רוב הטרנספוביה שלי אני חוטפת באוניברסיטה, שבה רוב האנשים הם לבנים, "ליברלים ונאורים", שאני בטוחה שרובם רואים בי "גבר בתחפושת", או סתם פריק שואו.
      כל זה מן הסתם לא מבטל את זה שטרנספוביה בכל מצב זה חרא בלבן..

      להגיב

  7. יוסףה מקיטון
    פבר 09, 2013 @ 19:55:34

    לסטודנטית – באהבה

    כן, queerolla צודק בהתעצבנותה, אבל אם התגובה שלה לא גרמה לך לרצות להתרחק מהנושא לנצח ויש לך עדיין חשק לדעת יותר אשמח לעזור בהפניה לחומרים שהקהילה הטרנסית בארץ הפיקה ולהיות מקום בטוח לשאלות. גם לשאלות טרנספוביות ולא פוליטיקלי-קורקטיות. זה יותר קל לי כי אני לא טרנסית ולא צריךה להתמודד עם זה יום יום כמו עתליה או queerolla. אז תרגישי חפשיה לפנות אלי במייל jooxz@yahoo.co.uk ואני מבטיח לא לשפוט ולנסות לענות על מה שאוכל.

    להגיב

  8. סטודנטית
    פבר 09, 2013 @ 20:21:54

    שבוע טוב,
    כתבתי במפורש שאני חושבת שיש לי מה ללמוד מעתליה כאישה, כפמינסטית וכאדם. ולאו דוקא כטרנסית. אני רואה את עתליה, וחושבת לעצמי כמה הייתי רוצה לשמוע אותה באמת, לא דרך ספרים ולא דרך הרצאות או פוסטים, אלא כחברה.
    אין לי בעיה לקרוא *על* טרנסים (כמו שכתבת, יש על ה"תופעה" מאמרים וכתבות רבות), אבל יש לי בעיה להפגש *עם* אנשים שונים ממני. הבעיה שלי היא כי אנשים שונים ממני חושבים שאני רוצה לפגוש אותם ממקום מתנשא וכו'. והבעיה הספציפית לגבי זהויות מיניות שונות (גם לסביות, הומואים, קווירים) היא שאני לא כל כך מכירה. אני חיה בחברה שבה גם אם זה קים, זה לא מדובר.
    הייתי מאד שמחה לו היו לי חברים טרנסים, בדיוק בגלל מה שעתליה כותבת – שהדיכוי המגדרי חל על כולנו, ואני חושבת שיש לי מה לשמוע ולהקשיב, ללמוד ולהבין.
    אני מתנצלת אם זה לא שייך, ואם לא באמת בא לכן לפגוש ולהכיר. זכותכן.
    אני גם שמחה שלא פניתי לעתליה (כמו שחשבתי לעשות), כי אני מבינה שזה לא שייך. ואני שמחה שכתבתי כאן בעילום שם.
    דוקא מאד מעניין אותי מה יש לעתליה (או לקוראלה) *לומר* – כאישה, כפמינסטית, כטרנסית וכאדם. ואולי, רק אולי, גם לכן יהיה מעניין לפגוש אותי (לא בטוח). לא כי אני רוצה להסביר/ללמד/לשכנע במשהו – אלא כי אני אישה, פמיניסטית, אדם.
    ועתליה שמה קישור לפוסט הזה ב"בת גוריון", כך שחשבתי שדוקא היא תשמח לשמוע שיש לדברים שלה השפעה על א/נשים שמגיעים ממקומות אחרים לחלוטין. שוב, יכול להיות שטעיתי.
    בכל אופן – באמת לא התכונתי לעצבן. ואני מבינה שהשיח פה מאד מאד רגיש, ומכבדת את זה.
    יותר לא אגיב בפורומים לא לי. ממש לא התכונתי לייצר מהומה.
    בכל אופן, שתהיה לכולן הרבה שמחה והצלחה בכל דרכן.

    להגיב

    • עתליה ישראלי-נבו
      פבר 10, 2013 @ 01:54:40

      היי סטודנטית,
      אני שמחה שקראת את הפוסט. זה לא פורום לא לך – ואכן, פרסמתי את הפוסט הזה בכמה מקומות, כולל "בת גוריון", מתוך ניסיון להגיע לכמה שיותר א/נשים. חבל לי שמה שיצא מפה זה שלא תגיבי במקומות כאלה יותר, מכיוון שזו ממש לא הכוונה. אני אנסה להסביר מה הפריע לי ואולי דברים יוכלו להיות בהירים יותר.
      מהתגובה הראשונה שלך, עשה רושם שפשוט לא קראת את הפוסט – זה היה נשמע (נקרא) כאילו נורא התלהבת מזה שאני, הטרנסית, מדברת על הטרנסיות שלי, וזה הרי בדיוק מה שביקרתי בפוסט שלי. אני מכבדת את האנונימיות שלך כאן, אבל בהקשר הזה מאוד חבל לי עליה – אם יש בינינו כבר איזושהי היכרות באמת, חבל שבחרת להגיב מאחורי שם שלא אזהה. בצורה הזו, אני עדיין מושא ההסתכלות, ואני לא יודעת מי את – אנחנו לא מדברות בגובה העיניים.
      כמו שאמרת, כולנו עוברות דיכוי מגדרי, ואני חושבת שהייתי מאוד שמחה לשמוע איפה הדיכוי המגדרי פוגש אותך, מה את חושבת עליו, מה את מרגישה והיית רוצה לחלוק. אם אנחנו מדברות על לא לבוא מתוך התנשאות (או שלא יווצר רושם כזה), אני חושבת שזו מבחינתי התחלה טובה. ואם אנחנו כבר מכירות, אפילו היכרות קטנה, מחוץ לעולם הוירטואלי – על אחת כמה וכמה.
      מקווה שהצלחתי להבהיר מה הפריע, ובתקווה לתקשורת בה שתינו נוכל לדבר על הדיכוי המגדרי שאנו עוברות.

      להגיב

  9. יוסףה מקיטון
    פבר 09, 2013 @ 20:39:28

    סטודנטית, אנא קבלי את התנצלותי על ההודעה שלי מקודם, שלא לקחה בחשבון את האפשרות שאת לא רוצה "לדעת עוד על טרנסיות" אלא להיות יותר קרובה לעתליה. סליחה.

    להגיב

  10. בנבונה קטנה
    פבר 10, 2013 @ 09:13:24

    גם אני ראיתי את הנאום שלה לא מזמן, היא ריגשה אותי עד דמעות.
    הפוסט שלך העלה בי המון רגשות ובעיקר זעם אדיר שבד"כ משתדל להשאר כגחלים לוחשות מתחת לפני השטח, אני חצי שעה יושבת כאן ומנסה לסדר הכל לרצף ברור של מילים, וזה עדיין לא עובד כל כך. אני חושבת שבבחירה היומיומית שלך, את סוללת דרך, ויוצרת מקום בטוח יותר לאחרים\ות. וזה קשה, לא ביקשת להיות במקום הזה, המחנך והמסביר, אף אחד\ת מאיתנו לא. זה קשה, ומתסכל, ויש גבול להקרבה העצמית למען הסברה. הלוואי והיה לי פתרון פלא, מה שיש לי להציע זה את עזרתי בהעלאת מודעות, לקיחת חלק בהסברה וחינוך לסובלנות בכל הזדמנות שיש לי.
    כואב לי. חוויתי את ההסתכלות השטוחה והמחפצנת של אנשים מאוד מקרוב, בילדות- כשלא יכלו לראות בי משהו מעבר לנכות, כיום- כשלא מסוגלים לראות בי משהו אחר חוץ מאשה (גם כשאני מבהיר שאני א-ג'נדר) או שמיחסים חשיבות לביגוד הלא קונבנציונלי שלי ותו לא. וגם ממקור שני, שנוגע יותר לעניין הפוסט- כשלא יכלו לראות בחברה הכי טובה שלי משהו מעבר לטרנסית, ובזכותה הבנתי כמה טרנספוביה מקוממת אותי, וכמה המאבק הטרנסי הוא קיומי ויומיומי. יש לי כל כך הרבה מה לומר, ואני בכלל לא יודעת איך. פשוט עצוב לי שככה אנחנו נאלצים\ות לחיות, ש"בן או בת?" זאת בכלל שאלה רלוונטית, ולמה זה אמור לעניין את מישהי\ו מה מיננו ומגדרנו? אדם הוא אדם היא אדם.

    להגיב

  11. מעקב קישורים: התעוררות « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: