מחשבות על הבנה

אז לא כתבתי בבלוג מ-ל-א זמן, ועברו הרבה דברים. אין לי שום כוונה להיכנס לסקירה כרונולוגית כאן (כי זה יהיה ממש משעמם), אבל חשוב להגיד שמאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן הספקתי לספר לכולם (או לרוב) שאני טרנסית וללמוד מלא מלהסתובב ככה ברחוב, בבית ובאוניברסיטה. אז רק לשם הבהרה – אני משאירה כאן את הפוסטים הקודמים, אבל זה לא אומר שאפשר לפנות אליי בזכר, או להשתמש בשם הקודם שלי בתגובות (או בחיים). ועכשיו אפשר לעבור לדברים החשובים…

***

יצא לי לא מזמן לראות את הנאום המדהים של לאנה וואשובסקי, הבמאית-השותפה של טרילוגיית המטריקס (וסרטים אחרים), בועידה לזכויות האדם (HRC). וואשובסקי קיבלה את פרס הנראות של הועידה, על כך שהיוותה מקור השראה וכוח כאישה טרנסית. הנאום מאוד מרגש ומעצים, ומומלץ בחום לראות אותו בלי שום קשר לפוסט:

 

קטע מסויים מהנאום שלה הדהד לי במיוחד. הנה הוא בתרגום ופרפראזה קלוקלים שלי: "אני 'מחוץ לארון' מול המשפחה והחברים שלי כבר יותר מעשור, וברוב הזמן דיברתי על הרגע הזה, הרגע המסויים הזה של 'יציאה' מול מצלמות, עם המטפלת שלי, המשפחה שלי ואשתי, כי ידעתי שבסופו של דבר אני הולכת לעשות את זה. אבל ידעתי גם שהולך להיות לזה מחיר. לא הייתי בטוחה איך אני רוצה לעשות את זה, רק ידעתי שכשאעשה את זה, לא רציתי שזה יהיה על היציאה מהארון שלי. אני מבועתת לגמרי מכל "תוכניות האירוח", פורמט החקירה והוידוי, ההתייפחויות, הדמעות של המראיין, שהסימפטיה שלו מדגישה את הטרגדיה האינהרנטית של חיי כאישה טרנסית. והרגע הזה מגשים את הקשת הקתרטית שבין דחייה לקבלה, ובאותו זמן אף פעם לא מסיט את המבט לפתולוגיה של חברה שמרסבת להכיר בספקטרום של מגדרים באותו עיוורון שהם מסרבים לראות ספקטרום של גזע או מיניות."

בחודשים האחרונים, אינספור סיטואציות אימתו אותי עם ההבחנה הזאת. "היי," אומר/ת מישהו/י-רנדומלי/ת, "ראיתי אותךָ (או אותךְ? אני לא יודע/ת) באוניברסיטה ורציתי לשאול אם… את.. את בתהליך? את.. עוברת תהליך? את עושה.. עושה תהליך? את רוצה לעשות ניתוח? את רוצה ללכת עד הסוף? איך המשפחה שלך הגיבה? והחברים שלך? איך את מסתדרת בשיעורים? וואי, נורא מתאים לך ללמוד מגדר.. בטח החבר שלך גם כזה. זה מאוד חשוב להיות מי שאת. הרי זה לא באמת משנה מה יש בחוץ, משנה מה שיש בפנים." אלה רק חלק מהתגובות ה"סקרניות" שאני מקבלת – כולן מתמקדות בי ובתהליך שאני עוברת, הופכות אותי למקרה קיצון, לקוריוז, לדימוי מופשט. הן הופכות אותי למכלול אחיד ולינארי (בטח את יודעת את זה מאז שאת קטנה, נכון?); אני ה-טרנסית, ה"גבר שמסתובב בבגדי נשים", תראו, רואים אותו לפעמים הולך בשכונה ד' ליד החומוס, או ליד בניין 72 באוניברסיטה.

בד בבד, אני נדרשת שוב ושוב להבין שזה קשה: קשה לאנשים לפנות אליי בנקבה, קשה להם שלא לבהות בי, קשה להם שלא לצחוק, להעיר הערות, לראות את "מי שאני באמת". הם לא רגילים לזה. הדרישה הזו להבנה, האמירה ש"אני צריכה להבין", אולי משגעת אותי יותר מכל ההערות הליברליות-סקרניות-טרנספוביות שאני מקבלת. על זה בדיוק וושאובסקי מדברת; אף אחד לא שואל על החברה שאנחנו חיים בה, אף אחד לא שואל על הפאשיזם המגדרי שהיא מפעילה. אני המקרה המעניין, המקרה ה"מגדרי", זו שנמצאת כבר "מחוץ להגדרות", זו שהיה לה את "האומץ ללכת עם האמת שלה". את מישהו מעניין שטרנסיות חוטפות מכות ונרצחות כל יום? הרי בישראל של 2013 זה כבר לא קורה. טוב, אומרים הסטרייטים שאולי מוכנים להודות במעט טרנספוביה, בטח בבאר שבע זה קשה – הרי האשכנזים בני הטובים של תל אביב בכלל לא טרנספובים, בדיוק כמו שהם לא סקסיסטים או גזענים.

אותה דרישה להבנה היא זו שמשתיקה אותי, זו שדורסת אותי, לופתת אותי ואומרת לי להיות בשקט. היא זו שקוראת לי לשתוק למול גילויי טרנספוביה, לקחת נשימה עמוקה ולנסות להסביר. זאת משום שזה לא אשמתם… בסך הכל, אני בחרתי באורח החיים הזה, ואני לא צריכה להתפלא שיש לו השלכות. ואמנם לא אגיד שנולדתי ככה – אכן, בחרתי באורח החיים הזה. אבל זובי על זה שאני צריכה לקבל את זה שיש השלכות לבחירה שלי בגלל שאני בחרתי אותה. יש השלכות לבחירה שלי בגלל שאנחנו חיות בחברה דכאנית, בינארית וטרנספובית.

אני מנסה להסתכל על הדברים מזווית אחרת; מה אם אבין שלוקח להם זמן בשביל עצמי, ולא בשבילם? אני מודה שככל שעובר הזמן, זה המשחק שאני משתדלת לשחק. כל פעם ששואלים אותי "אחי, למה אתה מתלבש ככה?", או בוהים בי במשך יותר מ-20 שניות, אני נושמת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי 'באמת, חבל על העצבים שלך'. ואם אני מצליחה, ולפעמים זה קורה, אני אפילו עונה: "אם כבר תקרא לי אחותי, ואני מתלבשת ככה כי זה מהמם", או פונה אל מי שבוהה בי ושואלת "סליחה, אני יכולה לעזור לך במשהו?". אני זוכרת להגיד לעצמי שאני עושה את זה בשבילי; כי אם אין לי כוח להיות נחמדה לפעם ה-16 שאני שומעת את השאלה "זה בן או בת?" או למבט ה-3,475, אני תוקעת בהם כזה מבט קפוא, או פשוט מפנה להם אצבע משולשת. והאצבע שלי יפה וארוכה.

אבל תמיד אני משתדלת לזכור לנסות למצוא את המקום הזה שיפתח את הדברים לדיאלוג, לשיח, שיהיה בו פוטנציאל שהסיסג'נדרים* יבינו שגם עליהם מופעל דיכוי מגדרי. ואז אולי הם יתחילו להבין שהבעיה היא לא בי או בחברותיי הטרנסיות והטרנסים, אלא בחברה הזאת שהיא פשוט דכאנית בבסיס שלה. ואת הדיכוי שהיא מפעילה אני לא מוכנה להבין, או לשתוק לגביו.

***

*סיסג'נדר – אדם שיש הלימה בין המין הביולוגי שלו/ה למגדר שלו/ה.