זכרונות עבר

***אזהרה: הפוסט הזה מכיל תכנים קשים שיכולים לעורר רגשות לא פשוטים. אם אתןם מרגישותים שלא רוצות לקרוא, או רוצים להפסיק באמצע, ממש לא אעלב.***

אתה יודע, לפעמים אני עדיין חושב עליך. אתה עולה לי במחשבות סתם ככה, פתאום. לפעמים זה גם לא כל כך סתם, זה קורה כשאני עולה על קו אוטובוס שהיינו עולים עליו יחד, או כשאני עובר ליד השכונה שלך במקרה, במקומות שיש לנו זכרונות משותפים מהם. לפעמים, אבל רק לפעמים, אני פוחד שאפגוש אותך פתאום.

אתה זוכר את שיחות הטלפון הארוכות האלה, בהן פשוט נאנחת לי בטלפון, אמרת לי שאני אף פעם לא שם? אני לא מבין איך יכולת לומר את זה. כל שבועיים, כמו שעון, אני שם, בחדר שלך, מוריד את הבגדים, נשכב כאילו כלום. זה נעים לזיין בובה? אתה מרגיש שאתה שולט בחיים שלך, מוציא פורקן ותסכולים? תמיד אחרי זה אני קם, בשלב מסויים כבר לא מנסה אפילו ליהנות, שוטף ידיים, לובש את הבגדים, מסדר את השיער. השיער תמיד מתבלגן, צריך להחזיר אותו למקום. מה הם יחשבו כשאני אחזור הביתה עם שיער פרוע?

תמיד כשהרמתי את הקול היית מתעצבן. למה אתה צועק עליי, היית שואל, כשבכל הזדמנות שנייה אתה היית זה שצועק עליי. איך אני מעז, שאלת אותי, איך אני מעז להשוות אותך לאנשים שעשו לך את הדברים האלה? ואז באה הסחיטה הרגשית, הבקשות, השקרים. הדיכאון. הרי כל זה היה כדי להוציא אותך מדיכאון, לא? אתה אמרת לי שזה עזר לך. זה לא אתה, אמרת לי בשלב מסויים. זה עוזר לי לפרוק דברים.

זוכר שישבנו ארבעתנו, כמה חברים, ממש חיכית שהם ילכו, יכולתי לראות את זה בעיניים שלך. כשהם הלכו עבר לך זיק. הבית ריק. עכשיו יכולת להוריד אותי על הברכיים, ולשלוף אותו שאמצוץ. ואולי בעצם אני מעוות הכל? הרי לא אמרתי לא. וכן, לפעמים גם נהניתי. אבל היה את הגבול הדק הזה שפשוט לא ידעת שהוא קיים. אני לא ידעתי שהוא קיים. וכל כך הרבה פעמים הגבול הזה נשבר, עד שכבר נהייתי אטום.

כשאזרתי אומץ ואמרתי לך, בפעם המי יודע כמה, שדי, מספיק, אני לא רוצה יותר, התנפלת עליי בהתחלה. לא כהרגלך אמנם, לא בצעקות. אמרת שזו אולי טעות, שדברים יכולים להיות אחרת. אחר כך ביקשת, רק עוד פעם אחת. לעשות לך closure וזהו. זה יעזור לך. אבל בסוף התעקשתי, וקיבלת את זה.

אחר כך דברים נראה כאילו הדברים הסתדרו, פתאום המסילה יושרה. אבל בשלב מסויים לא יכולתי יותר. לא יכולתי עם הזלזול שלך, ההתנשאות, הקרירות והרמיזות. ולא יכולתי להישאר עם הזכרונות. גם עכשיו קשה לי איתם. לפעמים זה מרגיש כמו לפתוח עם מחט פצע שכבר התחיל להחלים, ולחטט שוב ושוב. מצטער, המטאפורות יכולות להיות קצת זולות כרגע. אבל לפעמים זה נראה כמו התחלה של תהליך השלמה.

גם זה משהו.

מודעות פרסומת

3 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. queerolla
    יונ 29, 2012 @ 05:08:31

    תודה. ואני אוהב(ת) אותךְ.

    להגיב

  2. אופיר
    יונ 30, 2012 @ 14:16:09

    חבל – עצוב.

    להגיב

  3. יוסףה מקיטון
    יול 09, 2012 @ 16:45:59

    איזה אומץ צריך וכמה חשוב לחטט עם מחט בפצע שהתחיל להחלים.
    אולי החיטוט גם הוא פעולת החלמה.
    את נותןת קול להרבה דברים ששותקים בי, ומלמדת המון.
    תודה, ומתנצל שקראתי רק עכשיו, ואשמח לעזור אם יש צורך.
    חיבוק חם וסולידרי ואוהבת.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: