מה יהיה?

הרבה מחשבות טסו לי בראש בשבועיים האחרונים, ועקב מעבר דירה לבאר שבע (איזה מגניב זה, הא? :)) לא ממש יצא לי לכתוב. והדברים, כהרגלם, מתנהלים בקצב מסחרר, אז אם אתם מרגישים שאני מדבר על דברים שכבר דוברו, לא איעלב אם תבחרו שלא לקרוא. מה שכן, מומלץ להגיע לנ.ב. בסוף – הפתעה נחמדה.

***

עכשיו אני, כמו הרבה אנשים, תוהה מה יהיה. הייתי אתמול בהפגנה הגדולה. הייתי בהפגנות הגדולות האחרות. הייתי פעיל במשך בערך שבועיים במאהל היפואי. ועכשיו האוהלים מתחילים להתקפל. מה יקרה? אין לי מושג, כמו לרוב האנשים. עם זאת, יש כמה דברים שמסתחררים סביבנו במערבולת חושים, שמטרידה אותי לא מעט.

המחאה המשיכה והמשיכה, ואז, באופן תמוה ובעיתוי מעורר חשד, חל הפיגוע בדרום, ואיתו ה"הסלמה הביטחונית". משהו הריח, ועדיין מריח, מסריח מכל סיפור הפיגוע. העיתוי היה קריטי כדי למחות את המחאה לגמרי מעל פני האדמה, ולהזכיר לכולנו מי האויב האמיתי. לפתע פתאום צץ לו ארגון בשם "ועדות ההתנגדות העממיות", עליו לא שמעתי מעודי, ועושה פיגוע מתוכנן ביותר. והפלא ופלא, מיד אחר כך צה"ל מפציץ את מפקד הזרוע הצבאית של הארגון, שידע איפה הוא נמצא, כך נראה, במשך זמן רב. אני לא רומז חס ושלום שמישהו פה, בישראל, תכנן את זה מראש. אני רק אומר מה שהרבה חושבים, והרבה אמרו כבר.

ואז התחילו הקסאמים, כיפות הברזל והתגובות. והסיקור התקשורתי המעצבן, המדיר והנורא, כהרגלו. מי שנכנס לכתבה בקישור בפסקה מעל, אולי לא שם לב, כפי שאני לא שמתי לב בתחילה; הבן/בת של מפקד הזרוע הצבאית נהרג גם כן בהפצצה של צה"ל. לא שמתי לב לכך בכלל בהתחלה, ורק הודות לחבר בפייסבוק שהסב את תשומת לבי לכך ראיתי את זה. האם זה מוצדק? או יותר נכון, האם מישהו דיבר על כך?

וככה שמים לב עוד ועוד, לא משהו חדש כמובן, למחיקה של הרג הפלסטינים בתקשורת. אין משהו יותר טוב לצפות מתקשורת מגוייסת, כמובן. קסאמים בעמוד הראשי, והרג פלסטינים נדחק לעמוד 6, במקרה הטוב. למיטיבי הלכת, אני ממליץ מאוד לקרוא בהקשר הזה את מאמרה של המלכה ג'ודית באטלר, ואת המאמר של אלינה קורן. עמכןם ההתנצלות אגב, שאני לוקח את המאמרים מ"מטעם", שלמרות שהוא כתב עת מצויין, עורכו, יצחק לאור, הואשם באונס. לצערי לא מצאתי את המאמרים האלה במקום אחר.

היו עוד לא מעט מופעי קרקס של התקשורת; כמובן שדוחפים את המצלמות אל פרצופי בנות המשפחה של אלה שנהרגו בפיגוע, כדי לעורר, לחזק ולהנציח את השכול הלא-מספיק-רדום שנמצא פה. ציפי לבני וחבר מרעיה, כמו חברי קדימה נאמנים ואופוזיציה מדופלמת, קוראים להגיב בכל הכוח. ורוני דניאל, הפשיסט הקבוע של ערוץ 2, דורש ישר אחרי הפיגוע: פעולה צבאית בעזה! הוא עוד ישוב בהמשך הפוסט הזה…

בהקשר זה, אני מוריד את הכובע למארגני המחאה ברוטשילד, שלא ויתרו ברגע הקריטי, והמשיכו לומר: "לא, אנחנו לא נתקפל. לא, ביטחוניזם לא מרתיע אותנו." זה בהחלט נתן לי תקווה מחודשת למחאה הזו, כמו גם הסקוואטינג שהתחיל להיות מפורסם בתקשורת, למרות שנראה שהוא נעלם כמו שבא.

ועוד בתקשורת; בין ה"מחאה החברתית" ל"הסלמה הביטחונית", יש מקרה אחד שמתעלה אולי על שניהם – מרגול. התנצלותי מראש על כך שלא אתן קישורים בפסקה הזאת, בגלל שאם הייתי עושה זאת פשוט הייתה הצפה. נעזוב את עניין החפות או האשמה, לא אתעסק בזה כרגע. אלא בשאלה אחרת: למה לכל הרוחות צריכים להתעסק במקרה של מרגול, כ-ל ה-ז-מ-ן? חלילה לא בגלל שהיא מזרחית מפורסמת ופופולרית, נכון? אם תעקבו אחרי רצף התגובות שעלו בעקבות הביקורת הראשונה של מרגול על ההופעה, מוכיחה שה"שד העדתי", קרי גזענות, נמצאת עדיין עמוק עמוק כאן.

ואז בא מופע האיימים של שלי יחימוביץ'. יחימוביץ', תקוותם של הסוציאל-דמוקרטים שחיכו שברק יעזוב את העבודה. אני חייב להודות שכשראיתי את כל הצעירים הנחמדים שעשו לה קמפיין ברחובות, התעורר בי משהו שדומה כמעט לתקווה. איכשהו, השתכנעתי שהיא משהו אחר. ואין ספק, יש קרדיט לתת לה על התודעה הסוציאליסטית שלה. אבל כנראה שזה העניין היחיד שהיא חושבת שצריך להתעסק בו, כי הרי התנחלויות זה לא פשע, נכון? הרי סתם קוראים להן "לא חוקיות". וזה ממש נחמד שילדי ישראל יתחילו את הבוקר כל שבוע בהנפת הדגל ושירת התקווה.

וכשנראה שהעניינים נרגעו בסך הכל, ויש מחאה ענקית – אז יש משבר ביחסים עם תורכיה. רוני דניאל עושה שוב שמות, כשהוא אומר שתורכיה גורמת ל"השפלה לאומית" (הגבריות שלך נפגעה, מר דניאל היקר?), ואומר לערד ניר המתון יותר, בהערה הומופובית-מצ'ואיסטית-דוחה: "אתה יכול להתכופף, אני לא אעשה את זה". לתיאור יפה של מה שקרה שם, ביקורת הטלוויזיה של מורן שריר על זה. ובאחד העמודים של העיתון, מעבר לרשימות על המחאה, תוכנית נפלאה של הממשלה נגד הבדואים. ובפרומו לשבוע הבא – האם היחסים עם "מצרים החדשה" יורעו גם הם?

מה יהיה עם המחאה – איש לא יודע. עכשיו יש רק לקוות שלא יפצחו במלחמה, כי אלוהים, יש להם כל כך הרבה אפשרויות; עזה, מצרים, תורכיה. אולי איראן, סוף סוף? אני ממשיך להחזיק אצבעות.

נ.ב. – בהקשר קצת יותר נחמד, היום הוא עשור ל"מכתב השמיניסטים" הראשון שיצא אחרי אינתיפאדת אל-אקצא. תזכורת חביבה ומעוררת השראה. הנה המכתב שהם כתבו.

מודעות פרסומת

תגובה אחת (+הוסף את שלך?)

  1. יוסףה מקיטון
    ספט 12, 2011 @ 14:42:55

    יו, תודה על לינקים מענינים מאד!
    מסכיםה בהחלט בענין מרגלית צנעני.
    עוד קישור חשוב על הירי בדרום שנתן את התירוץ למלחמה: http://idanlandau.com/2011/08/22/conspiracy-in-the-south/
    וכן, מאד מגניב המעבר שלך לב"ש 🙂

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: